כל אזרח מחויב לציית לחוק – זו מהות החוק. כל אזרח גם חייב לציית להוראות בית המשפט והוא מסתכן בסנקציות אם הוא מתעלם מהוראות אלה. אולם לעיתים ישנם מקרים של אנשים שמסרבים למלא אחרי הוראות החוק ופסיקות בית המשפט ולמערכת יש קושי להתמודד עימם. דוגמה לכך היא תופעת סרבנות גט.
סרבני גט מחויבים על פי החלטת בית הדין הרבני לתת גט לאישה שלהם אך הם מסרבים. הסנקציות הנתונות בידי בית הדין אינן תמיד מספיקות על מנת לגרום לסרבן הגט לחזור בו מסרבנותו – לעיתים, למרות עיקולים, איסורי יציאה מהארץ ואפילו מעצר, הסרבן ממשיך לעמוד במריו. במקרים אחרים בית הדין נמנע מסיבות שונות מלהפעיל את הסנקציות העומדות לרשותו. מה יכולה האישה לעשות במקרה שכזה?
בשנים האחרונות נשים שסובלות מסרבני גט יכולות לבקש סעד משפטי ולדרוש תשלום פיצויים. כפי שנראה, לא מדובר בסנקציה שנועדה להפעיל לחץ על סרבן הגט אלא בכלי שנועד לסייע לאישה לעבור את התקופה הקשה ולזכות לפיצוי מסוים על הנזק שנגרם לה ועל עוגמת הנפש שממנה היא סובלת. עם זאת אין ספק שהחשש מהנזק הכספי לא מזיק ועשוי לגרום לסרבן לחזור בו מסרבנותו.
מקרים של סרבנות גט:
מקרה 1: סרבן גט חויב לשלם פיצוי בסך 425,000 ₪
פסק הדין הראשון שבו נפסקו פיצויים לאישה עקב סרבנות הבעל לתת לה גט ניתן על ידי השופט מנחם הכהן בשנת 2004. אמנם כבר בשנת 2002 פסק כבוד השופט מרכוס שסרבנות גט הינה עוולה נזיקית מגדר עוולת הרשלנות אך הפסיקה שלו גרמה לבעל הסרבן לשנות את דעתו ולתת גט לאשתו. כך קרה במספר מקרים נוספים עד הפסיקה שבה נדון כאן.
במקרה זה האישה סבלה מסרבנות הגט במשך 12 שנים. בני הזוג היו נשואים עשר שנים שבמהלכן נולדו להם שישה ילדים. למרות ניסיונות שונים להגיע לשלום בית, בית הדין הרבני קבע לבסוף שעל הבעל לתת גט לאשתו. למרות פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, של בד"ץ העדה החרדית ושל רבנים רבים וחשובים, הבעל המשיך לסרב לתת גט. לאחר שגם סנקציות שנפסקו על ידי בית הדין הרבני הגדול (שלא כללו מאסר בפועל) לא עזרו, פנתה האישה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים על מנת שיפסוק לה פיצויים.
בפסק הדין כותב השופט: "[…] אין מטרת פסק הדין […] לזרז את מתן הגט. מטרת הסעד המבוקש, היא לשפות את האישה על נזקים ניכרים שנגרמו לה, כתוצאה משנים ארוכות של עגינות, בדידות ומצוקה נפשית שכפה עליה בעלה." שני אלמנטים מחייבים הדגשה בציטוט זה:
- הפיצוי שניתן לאישה הוא על נזקים נפשיים שנגרמו לה: הבעל גרם נזק נפשי לאשתו ופגע בכבודה. הפגיעה הזו עולה לידי עוולת רשלנות – במעשיו הנתבע גרם נזק לתובע והנזק הזה היה תוצאה של התרשלות מצד הנתבע. בסירובו לתת גט לאשתו הבעל פגע באוטונומיה שלה, באיכות החיים שלה וגרם לה נזק נפשי. לכן עליו לשלם לה פיצויים.
- בית המשפט איננו מבקש להפעיל לחץ על הנתבע על מנת שייתן גט לאישה – זו איננה מטרת הפיצויים. הדבר חשוב כיוון שלפי ההלכה היהודית גט שניתן בכפייה – דהיינו כנגד רצון הבעל – נחשב כגט פסול שאיננו נחשב. לכן הפיצויים אסור שיהוו סנקציה שנועדה להפעיל לחץ על הבעל על מנת שייתן גט אלא פיצוי על הסבל שנגרם לאישה. כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה איננו רשאי להתערב בענייני גירושין שהסמכות לדון בהם נתונה מכוח החוק לבית הדין הרבני. הוא איננו יכול לחייב מתן גט אבל הוא יכול לפסוק פיצויים למי שסובלת מכך שבעלה מסרב לתת לה גט.
חשוב גם לציין שבית המשפט לא קיבל את מלוא התביעה של האישה. הוא סירב לקבוע סכום פיצויים שהבעל יחויב לשלם על כל יום סרבנות נוסף כיוון שפיצויים ניתן לשלם רק על מה שכבר התרחש. כמו כן פסק בית המשפט שאת הפיצויים יש לקבוע מהיום שבו פסק בית הדין הרבני שעל הבעל לתת גט לאשתו. כפי שנראה להלן, לאמירה זו ישנה חשיבות גדולה.
מקרה 2: סרבן גט חויב לשלם פיצויים בסך 550,000 ₪
בשנת 2008 פסק בית המשפט לענייני משפחה בירושלים שעל סרבן גט לשלם פיצויים לאשתו על שנות הסרבנות. השניים היו נשואים במשך תשע שנים. בשנת 1998 עזבה האישה את הבית אבל הליך הגירושין היה ארוך. למרות בקשת האישה לקבל גט, הבעל סירב לתת לה גט. בשנת 2004 בית הדין הרבני פסק שאין עילה לגירושין. עם זאת, האישה ערערה לבית הדין הרבני הגדול ובשנת 2006 הוא קיבל את הערעור ופסק שעל הגבר לתת גט לאשתו.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת האישה לפיצויים ופסק שעל הבעל הסרבן לשלם פיצויים בסך 550,000 ₪. הנקודה החשובה בפסק הדין היא קביעתו של בית המשפט ש"בבוא בית המשפט לבדוק את זכותה של האישה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות, אין מקום לבדיקה האם חויב הבעל בגט או לא חויב, אלא, האם אכן סירב לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק." דהיינו: למרות שפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ניתן רק ב-2006, לעניין תשלום הפיצויים הבעל נחשב לסרבן גט עוד משנת 1999 שבה כבר היה לו ברור שהאישה מבקשת להתגרש ושאין כל סיכוי לשיקום הנישואין.
גם במקרה זה דחה בית המשפט את התביעה לפיצוי על הפסדי ממון כיוון שעליו יש לדון בתביעת המזונות ולא בהקשר של סרבנות הגט. הפיצויים שנפסקו הם על נזק נפשי שנגרם עקב רשלנות הבעל.
מקרה 3: סרבנות גט – חויב לשלם פיצויים בסך 770,000 ₪
בשנת 2008 חייב בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב סרבן גט לשלם פיצויים בסך 770,00 ₪. בני הזוג היו נשואים שלושה חודשים בלבד לפני שהאישה עזבה את הבית בגלל אלימות פיזית קשה מצד הבעל.
החשיבות של פסק דין זה הוא שבית המשפט קבע שניתן לפסוק פיצויים על סרבנות גט גם אם בית הדין הרבני לא מחייב את הבעל לתת גט אלא רק ממליץ על כך: "[…] ניתן לקבוע האם קיימת סרבנות גט בהתאם לראיות, נסיבות והוכחות, וכן לדון לגופא בתובענה לפסיקת פיצוי בגין נזק הנובע מסרבנות הגט – אף במקרים בהם ביה"ד הרבני מסתפק בהמלצה ליתן גט בלבד. […] ככל שקיימת תביעה אזרחית בפני בצירוף ראיות מספיקות לקיומה של סרבנות גט – על בית המשפט לדון בה עניינית, גם אם בית הדין הרבני החליט להמליץ על נתינת הגט, גרידא." לפי פסיקה זו אין צורך לחכות שבית הדין הרבני יחייב את הבעל לתת גט – בית המשפט יכול לדון בעצמו בכל מקרה לגופו ולקבוע האם מדובר בסרבנות גט, גם אין פסק דין מחייב של בית הדין הרבני.
על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בשנת 2011 נדחה הערעור והרכב השופטים הותיר את ההחלטה על כנה.
פסקי דין אלה לא פתרו ולא יפתרו את בעיית סרבנות הגט בישראל. הפיצויים, חשוב להדגיש, לא פותרים את בעיית סרבנות הגט – הם אינם מהווים תחליף לגט והאישה עדיין תישאר עגונה וללא יכולת להתחתן שוב בנישואין מוכרים על ידי המדינה. יתר על כן, פסיקת פיצויים אף עלולה להפוך את קבלת הגט לאף יותר מסובכת, כפי שציין בית המשפט במקרה השני שציינו: בית הדין הרבני החושש ממתן גט מעושה – גט שהבעל נותן כנגד רצונו – יראה בפסיקת הפיצויים כלי להפעלת לחץ על הבעל, כלי שהופך כל גט שיינתן לגט מעושה. עם זאת, הפיצויים הינם חשובים לאישה שיכולה לקבל יציבות כלכלית במצב הקשה שבו היא נמצאת. כמו כן, למרות שאין זה תפקידם של הפיצויים, אין ספק שמי שחויב בתשלום פיצויים יחשוב שוב על הסרבנות שלו ואלי יחליט לשנות את דעתו בעניין.
