אין ספק שאחד התחומים המשפטיים המורכבים ביותר רגשית, אך גם המספקים ביותר, הוא התחום המשפטי העוסק באימוץ ילדים. ענייני אימוץ כוללים מספר גורמים, שתפקידם לפעול לטובת מטרה אחת, שהיא טובת הילד המאומץ. בסופו של דבר, דיני אימוץ עוסקים בתכלית אחת והיא מציאת בית הולם לילד\ה שהוכרזו כברי אימוץ ע"י בית המשפט.
דיני אימוץ מעלים שאלות משפטיות רבות, כמו: מהו הדין לגבי אימוץ בישראל? כיצד עורכים אימוץ ילדים יתומים בישראל? מה הדין לגבי הורים שערכו אימוץ? ושאלות נוספות רבות. בשאלות אלו נדון במאמר שלהלן, שאותו חיברנו לנוחיותכן\ם הגולשים והגולשות, כדלקמן:
לפני שנתחיל, נבקש להעיר כי מאמר זה אינו אמור להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי. במידה ואתם מעוניינים בייעוץ משפטי ספציפי לעניינכם, ניתן לקבוע עמנו פגישת ייעוץ.
איזה חוק מסדיר את דיני אימוץ ילדים בישראל:
בישראל, החוק העוסק בענייני אימוץ ילדים בישראל, הוא חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק האימוץ"). הכלל הבסיסי בתחום האימוץ מוגדר בסעיף הראשון לחוק האימוץ, הקובע כי אימוץ ייעשה רק על פי צו של בית משפט, בהתאם לבקשה של הורה מאמץ. כמו כן, סעיף 1 לחוק האימוץ קובע כי אימוץ ייעשה רק בהתאם לטובת הילד המאומץ. כך נכתב בסעיף 1ב לחוק האימוץ, המתייחס למגוון השיקולים אשר על בית המשפט לבחון בעת הוצאת צו אימוץ: בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ, יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות; ככל שהמאומץ מסוגל להבין בדבר, יובאו בחשבון גם רצונו ודעתו לגבי אותו עניין". סעיף 2 לחוק האימוץ קובע כי ניתן לאמץ אדם שטרם מלאו לו 18, שכן מגיל 18 קטין הופך לבגיר, האחראי על עצמו וכשיר לכל פעולה משפטית.
עקרונות בדיני אימוץ:
חוק האימוץ מגדיר מגוון רב של עקרונות שאותם נסקור להלן, לשם הבנת המאטרייה המשפטית של תחום דיני אימוץ:
העיקרון הראשון הוא טובת המאומץ. כלומר: על בית המשפט לבחון את טובת המאומץ בעת מתן צו אימוץ, במסגרת תהליך אימוץ.
עיקרון שני בתחום דיני אימוץ, נוגע לכשירות המאמץ. כלומר: סעיף 3 לחוק האימוץ קובע כי אימוץ ייעשה רק ע"י גבר ואשתו יחדיו. עם זאת, לבית המשפט יש סמכות להורות על סטייה מהכלל זה, במקרים מיוחדים. למשל, בהתאם לסעיף 3(1) לחוק האימוץ, בית המשפט יכול להורות על צו אימוץ במקרה שבו בן זוגו של הורה מבקש לאמץ את ילדו של בן זוגו. במקרה אחר המוגדר בסעיף 3(2), בית המשפט יכול להורות על מתן צו אימוץ במקרה של קטין שהוריו נפטרו וההורה המאמץ הוא קרוב משפחתו.
עיקרון שלישי מתייחס לגילו של ההורה המאמץ. סעיף 4 לחוק האימוץ קובע כי מאמץ חייב להיות גדול בגילו מהמאומץ לפחות ב-18 שנים. עם זאת, במקרים שבהם ההורה המאמץ הוא בן זוגו של ההורה של הקטין, אזי בית המשפט יכול לחרוג מהכלל המוזכר.
עיקרון רביעי מתייחס לדתו של המאומץ. סעיף 5 לחוק האימוץ קובע כי לא יהיה אימוץ, אלא בין בני אותן דתות. למשל: משפחה מוסלמית אינה יכולה לאמץ קטין בן הדת היהודית. כך גם לגבי משפחה יהודית שאינה יכולה לאמץ קטין בן הדת הנוצרית.
עיקרון חמישי מתייחס לתקופת המבחן. בהתאם לחוק האימוץ, הכלל קובע כי בית המשפט לא יורה על מתן צו אימוץ, אלא לאחר שהקטין המאומץ שהה תקופה מסוימת (לפי חוק האימוץ – לפחות חצי שנה) בחיק משפחתו המאמצת. מטרתה של "תקופת המבחן" היא לבחון את טיב הקשר הנוצר בין הקטין בר האימוץ, למשפחה המעוניינת לאמצו. לצערנו, לעיתים עשויה להיווצר סיטואציה שבה אין קשר תקין בין הקטין בר האימוץ למשפחתו. לכן, בשל רגישות הנושא ובהתחשב בעובדה שמדובר בדיני נפשות בתחום האימוץ, חוק אימוץ קובע תקופת ביניים שבה ייבחן טיב הקשר בין הצדדים.
עיקרון שישי בתחום דיני אימוץ, מתייחס להסכמה של המאומץ לעצם האימוץ. נסביר: סעיף 7 לחוק האימוץ קובע כי במידה ומלאו לקטין המאומץ 9 שנים, או לחלופין, במידה ולא מלאו לקטין 9 שנים אך הוא מספיק בוגר כדי להבין את משמעות האימוץ, אזי מוטלת על בית המשפט החובה לשמוע את עמדתו של הקטין לפני מתן צו אימוץ. למשל, אם מדובר בקטין שהוריו נפטרו ועתה דודו מבקש לאמצו, אזי על בית המשפט לשמוע את עמדתו הקטין בנדון. הוראה זו עולה גם בקנה אחד עם עליית קרנם של זכויות הילדים בכלל. כיום זהו עניין שכיח לשמוע את עמדתם של קטינים בהליכים הנוגעים להם ולהתחשב בעמדתם, מה שבעבר היה פחות מוכר ושכיח. שמיעת עמדה של קטין במסגרת הליך אימוץ, מקובלת במקרה של אימוץ ילדים גדולים, שיש ביכולתם להבין את המשמעות של האימוץ.
עם זאת, סעיף 7 לחוק האימוץ קובע כי במידה ובית המשפט השתכנע מעמדה של עובד סוציאלי, אזי בית המשפט יוכל להורות על צו אימוץ אף ללא שמיעת עמדתו של הקטין וכן מבלי לגלות לקטין את דבר האימוץ. אלו התנאים בהתאם לחוק האימוץ (בסעיף 7):
- במידה והקטין המאומץ אינו יודע שההורה המאמץ אינו באמת הורה שלו (זהו תנאי שמתייחס לפעוטות או במקרים של אימוץ תינוקות).
- כאשר כל הסימנים מעידים שהקטין המאומץ מעוניין בהמשך הקשר עם המאמץ.
- במידה וטובת המאומץ מחייבת את אי הגילוי של הוצאת צו אימוץ.
סיכום ביניים: דיני אימוץ כוללים מספר עקרונות בסיסיים שהסברנו בחלק זה. כל העקרונות הנ"ל עולים בקנה אחד עם הרגישות הרבה הנדרשת במסגרת הליך האימוץ וכן למידת הפיקוח הנדרש מבית המשפט, בבואו להורות על הוצאת צו אימוץ.
כיצד מתבצע הליך אימוץ ילדים?
סעיף 8 לחוק האימוץ קובע כי אימוץ יכול להיערך בשתי דרכים: או במקרה שבו ההורה הביולוגי מסכים לאימוץ, או במקרה שבו בית המשפט הכריז על קטין בתור "בר אימוץ". נסביר:
הסכמת ההורה הביולוגי:
ניקח סיטואציה: אם ילדה ילד ועתה היא מבקשת למסור את בנה לאימוץ, בין אם בשל נסיבות חיים קשות, או בשל חוסר יכולת לגדל את הילד. במקרה כזה סעיף 8א לחוק האימוץ קובע כי יש לקבל את הסכמת ההורה לצורך האימוץ. לשם כך מוגדרים מספר כללים בחוק האימוץ. למשל, על ההורה המסכים לאימוץ להביע הסכמה מתוך מודעות. כמו כן, במידה וההורה מבקש למסור את ילדו שזה עתה נולד לאימוץ, תינתן תקופת ביניים של 7 ימים. כלומר: לא יימסר ילד לאימוץ אלא לאחר 7 ימים מיום לידתו. עם זאת, לבית המשפט יש סמכות לחרוג מהכלל ולקבוע כי גם ילד שטרם חלפו 7 ימים מהיום שנולד, יימסר לאימוץ וזאת במקרים שבהם קיימת סכנה לביטחון הילד, לבריאותו או לבריאות של ההורה המבקש למסור את הילד לאימוץ.
כאשר הורה מבקש למסור את ילדו לאימוץ, על העובד הסוציאלי מוטלת חובה למסור לו מידע בנוגע להליך האימוץ. כמו כן, על העובד הסוציאלי להתרשם, כי ההורה המבקש למסור את ילדו לאימוץ אכן מבין את ההשלכות. מטרתו של חוק האימוץ בנקודה זו, היא לאפשר להורה המבקש למסור את ילדו לאימוץ, להשתכנע אם אכן ישנן אפשרויות שבהן יוכל לגדל את ילדו. למשל, סעיף 8ב קובע כי במסגרת הבירור שיערוך העובד הסוציאלי עם ההורה המבקש למסור את ילדו לאימוץ, יהיה עליו למסור להורה מידע הנוגע לאפשרות שלו לגדל את ילדו לבד וכן להיעזר בשירותי הרווחה השונים לשם כך. כמו כן, עליו להסביר להורה את המשמעות האופרטיבית של האימוץ ואת הקושי הרגשי בנדון.
בנסיבות כאלו, על העובד הסוציאלי להסביר להורה את שלבי האימוץ, את המשמעות המשפטית של האימוץ ואת התוצאה המשפטית של האימוץ. העובד הסוציאלי צריך גם להסביר להורה את זכויותיו, כמו הזכות להיוועץ ולהיעזר בגורם נוסף בעת מסירת הילד לאימוץ וכן הזכות למסור לילד מכתב פרידה או כל מזכרת במסגרת תיק האימוץ, כאשר פתיחת תיק אימוץ יכולה להיעשות בשלבים שבו הקטין המאומץ הופך לבגיר (נסביר על כך בהמשך).
נקודה נוספת ומהותית ביותר במסגרת הסכמה למסור ילד לאימוץ ובכל הנוגע לאימוץ ילדים בארץ, נוגעת למקרים שבהם זהותו של ההורה השני אינה ידועה. מקרים עקרוניים הנוגעים לסוגיה זו נדונו בפסיקת בית המשפט העליון בישראל וזאת דווקא במקרים שבהם אם ילדה את בנה, סירבה למסור את פרטי האב ורק בדיעבד נודע לאב על עצם קיומו של הילד שנמסר לאימוץ.
מכאן שהנושא של מסירת פרטי ההורה השני, הוא אחד הסוגיות המורכבות ביותר בתחום האימוץ ובפרט בכל מה שקשור לאימוץ תינוקות בישראל. סעיף 8ג לחוק האימוץ קובע כי מוטלת על העובד הסוציאלי חובה להסביר להורה המבקש למסור את ילדו לאימוץ, על החשיבות שבמסירת פרטיו של ההורה השני וזאת לצורך הבטחת טובת הילד. זאת מכיוון שעשויות להיווצר סיטואציות שבהן הורה אחד אינו מעוניין בגידול הילד, אך ההורה השני יהיה מעוניין. חוק האימוץ קובע כי במידה וההורה מסרב למסור את פרטיו, עדיין על העובד הסוציאלי להבהיר ולהסביר להורה, שהוא רשאי למסור את פרטי ההורה השני רק לצורך בירור אילן יוחסין ומטרות רפואיות או לכל מטרה ספציפית אחרת. במקרה כזה חוק האימוץ קובע כי לא ייעשה שימוש בפרטי ההורה השני, אלא רק במקרה שבו מתרחשת העילה שבגינה ניתנו פרטי ההורה. למשל, אם פרטי ההורה השני נמסרו רק לצרכים רפואיים, ניתן יהיה להשתמש באותם פרטים רק בעת אירוע רפואי המצדיק זאת. למרות כל האמור, חוק האימוץ גם קובע כי במידה ונמסרו פרטי ההורה, גם אם למטרה ספציפית, יעודכן ההורה המוסר במידה ותהיה כוונה לנסות לאתר את ההורה השני.
נעיר כי חוק האימוץ מחייב את העובד הסוציאלי לפעול לאיתור ההורה השני, באמצעות הפעולות הבאות:
- איתור באמצעים סבירים במרשם האוכלוסין.
- איתור פניות לרשויות הרווחה ע"י הורה שייתכן והוא ההורה השני.
- איתור מידע אחר שיכול להוביל להורה השני, באמצעות מידע הקיים אצל רשויות הרווחה.
במידה ונעשו הפעולות הללו, חוק האימוץ קובע כי חזקה היא שלא ניתן לאתר את ההורה השני. לעומת זאת, חוק האימוץ גם קובע כי ישנם מקרים שבהם לא ייעשה כל ניסיון לאתר את ההורה השני. זאת במקרים שבהם האיתור יכול להביא לסיכון חיים של ההורה או הילד, כאשר מדובר בילד שנולד כתוצאה מיחסי מין אסורים (במקרים של גילוי עריות או אונס), כאשר יש ראיות לכך שההורה השני ידע על ההיריון ולא עשה כל מאמץ לאתר את הילד.
סיכום ביניים: חוק האימוץ לא מטיל הוראה הכופה על הורה המבקש למסור את ילדו לאימוץ, לגלות את פרטי ההורה השני. נראה כי הרצון הוא להקל מבחינה רגשית עם הורה (במיוחד אם יולדת) שלא מעוניין למסור את פרטי ההורה השני במקרה של רצון למסור את ילדם המשותף לאימוץ. חוק האימוץ דוגל בדרך של הידברות ושכנוע ולא בהטלת חובה.
עם זאת, בפסיקת בית המשפט העליון נדונו שני מקרים שבהם ילד נמסר לאימוץ, לאחר שההורה המוסר סירב בתחילה למסור את פרטי ההורה השני. בדיעבד, ההורה השני גילה לפתע על קיומו של ילד, בשר מבשרו. שתי הפרשות הללו הן "פרשות תינוק המריבה". בנקודה זו נעיר כי חוק האימוץ קובע כי הורה שמסרב למסור את פרטי ההורה השני, יכול להתחרט על כך בתוך 60 ימים מהיום שבו הוכרז הקטין בתור בר אימוץ (הכרזה על ילד כבר אימוץ עדיין לא מעבירה רשמית את הילד למשפחה חדשה) וזאת בהתאם לסעיף 13א לחוק האימוץ.
בשנת 2005 נדון מקרה "תינוק המריבה" הראשון. באותו המקרה, בית המשפט קבע בהמשך לסירוב האם, כי לא ידועים פרטי האב והתינוק הוכרז בתור בר אימוץ. כעבור זמן, האם התחרטה והגישה בקשה לבטל את ההחלטה ובמקביל יצרה קשר עם האב. לבסוף, לאחר מאבקים ממושכים, הוחלט כי התינוק יישאר אצל הוריו המאמצים.
במקרה השני שהוכרע ממש לאחרונה, האם בת ה-18 ביקשה למסור את תינוקה לאימוץ ורק לאחר ההכרזה על התינוק בתור בר אימוץ, האב גילה על כך. הוא ביקש להתנגד להכרזה והמקרה התגלגל לפתחו והכרעתו של בית המשפט העליון. האחרון פסק לאחרונה, בדומה לפרשת תינוק המריבה הראשון, כי הילד יישאר אצל הוריו המאמצים. בסופו של דבר, בשני המקרים בית המשפט מצא כי טובת הילד היא בהישארותו אצל המשפחה המאמצת.
לפני שנעבור לאפשרות השנייה למסור ילד לאימוץ (כלומר: הכרזתו כבר אימוץ), נבקש להתייחס לעוד שני נושאים הנוגעים לבקשה והסכמת ההורה לשליחת ילד לאימוץ. הסכמה של הורה צריכה להיות הסכמה מדעת. במידה ועובד סוציאלי לא התרשם כי ההסכמה נעשתה מדעת, עליו ליידע את בית המשפט על כך. כך קובע סעיף 9ג לחוק האימוץ. במסגרת הכרעה בסוגיית האימוץ, בית המשפט יכול לבטל את הסכמת ההורה, במידה ומצא או התרשם שהסכמת ההורה התקבלה באמצעים פסולים, כגון: איומים, כפייה וכו'.
הכרזה על ילד כבר אימוץ:
לבית המשפט יש סמכות להורות על הכרזה של ילד בתור בר אימוץ, בהתקיים מספר נסיבות: כאשר ההורים נפטרו, כאשר נשללה האפוטרופסות של הורי הילד, כתוצאה מאירועים מסוימים או חוסר מסוגלות לטפל בילדים, כאשר מדובר על אימוץ תינוקות נטושים (כלומר: כאשר ההורה או ההורים נטשו את ילדים), כאשר ההורים או ההורה לא מקיימים את חובותיהם כלפי ילדים (למשל: מזניחים אותם באופן קיצוני, או לא מטפלים בהם כלל, כמו הורים המכורים לסמים או אלכוהול) ועוד.
במידה ובית המשפט מוצא כי יש מקום לתת צו המכריז על ילד בתור בר אימוץ, אזי יחלו פעולות למצוא לילד משפחת אומנה ובעתיד גם משפחה שתסכים לאמץ את הילד. בית המשפט יכריע בבקשה להכרזה על ילד כבר אימוץ, בתוך 9 חודשים מיום הגשת הבקשה. לאחר הכרזת הילד בתור בר אימוץ ובמידה ונמצא הורה מאמץ, אזי יורה בית המשפט לאחר תקופת ביניים, על צו אימוץ. על משמעותו של צו אימוץ, נסביר בהמשך.
מהו "אפוטרופוס לדין"?
סעיף 23 לחוק האימוץ מעניק לבית המשפט את הסמכות למנות אפוטרופוס לקטין שעתיד להיות מאומץ, לרבות במסגרת הליך של הכרזה של ילד בתור "בר אימוץ", שתפקידו לייצג אך ורק את האינטרסים של הקטין. חוק האימוץ קובע כי יש לשמוע את עמדת האפוטרופוס ולתת לה משקל במסגרת הליך האימוץ, שכן חזקה עליו שהוא מייצג רק את הקטין ולא אינטרסים אחרים.
מהו תוצאותיו של אימוץ?
לאחר שילד הוכרז כבר אימוץ או לאחר שמתקבלת הסכמה למסור אותו לאימוץ, יורה בית המשפט על מתן צו אימוץ. מרגע מתן צו אימוץ, קובע סעיף 16 לחוק האימוץ כי הצו יוצר למעשה קשר הורי לכל דבר ועניין בין ההורה המאמץ לילד המאומץ. מאותו רגע מוטלות על ההורה המאמץ החובות ההוריות והמוסריות לדאוג לצרכיו של הילד, כפי שהיה דואג לילדו הביולוגי.
עם זאת, במסגרת צו אימוץ, בית המשפט יכול גם לצמצם הוראות האוסרות או המנתקות לחלוטין את הקשר בין ההורה הביולוגי לילד המאומץ, במידה ונמצא כי יש בכך כדי לתרום לטובת הילד. תחילת התוקף הרשמי של האימוץ היא מיום מתן צו אימוץ, אלא אם קבע בית המשפט אחרת. כך קובע סעיף 17 לחוק האימוץ.
לגבי אימוץ שנעשה בארץ – קטין שאומץ יכול להגיש בגיל 18 בקשה לפתיחת תיק האימוץ. הבקשה תיבחן בהתאם לנסיבותיה ע"י עובד סוציאלי.
איך מתבצע אימוץ ילדים מחו"ל?
אימוץ ילדים בחו"ל נעשה בהתאם לקווים המנחים של חוק האימוץ. לשם כך קיימת רשות מרכזית בישראל האמונה על כך (שירות למען הילד – אימוץ ע"י משרד הרווחה). אימוץ בין ארצי נעשה ע"י עמותות הרשומות כחוק בישראל, אשר מקבלות אישור משר הרווחה לשמש בתור עמותות העוסקות אך ורק באימוץ בין ארצי. על עמותות אלו מוטלת חובת נאמנות והן מחויבות לפעול בתום לב והגינות.
אדם המבקש לערוך אימוץ בחו ל צריך לפנות לעמותה העוסקת בכך. במסגרת הבקשה, על העמותה לבחון האם המאמצים עומדים בקריטריונים לאימוץ בחו"ל, למשל: היעדר רישום פלילי, מסוגלות הורית, רקע משפחתי ורקע רפואי. לאחר הגשת בקשה לאימוץ בין ארצי, ייבחנו הטעמים לבקשת ההורים לאימוץ דווקא בחו"ל וכן פרטים על הילד שאותו הם מבקשים לאמץ. במידה ונמצא כי ההורים כשירים לאימוץ בין ארצי, אזי העמותה תפנה לרשות מוסמכת במדינה הזרה, אשר אמונה על איתור ילד המתאים לאימוץ.
במידה ואותר ילד מתאים, יש לקבל אישור משר הפנים לצורך כניסתו לארץ. גם בארץ, על העמותה לעקוב אחר גידולו והתפתחותו. במידה והתמלאו התנאים הרלוונטיים ובהתאם לטובת הילד, בית המשפט בישראל ייתן צו אימוץ כחוק.
לסיכום:
אימוץ ילדים הוא נושא מורכב ביותר, במיוחד כשמדובר באימוץ שנעשה במדינות זרות – שכן קיימת פרוצדורה ארוכה ומורכבת לשם כך, שמפוקחת ע"י מספר גורמים, בין היתר ע"י בית המשפט. את המאמר נבקש לסיים בהמלצה חמה: ענייני אימוץ הם עניינים מורכבים ביותר ולכן חשוב להיות מיוצגים ע"י עורך דין מיומן בתחום.
