אל תשלח ידך אל הנער: על אלימות נגד ילדים

רבים מאיתנו זוכרים מילדותנו את ההרגשה של "פליק" בטוסיק או סטירה מצלצלת שקיבלנו בבית אחרי שהבאנו תעודה עם ציונים לא הכי מזהירים, או שהסתובבנו בחוץ עד שעה מאוחרת מדי, או שסתם הצלחנו בדרך כלשהי להרגיז את ההורים. לחלקנו גם יצא להיתקל ולהכיר מקרוב או מרחוק סיפורי זוועה על ילדים שעברו התעללות בבית, הוכו באופן שיטתי או חוו פגיעה מינית. בין שני המצבים האלה נמצא השטח האפור, שבו חיים הרבה מאד ילדים. אז איפה בדיוק עובר הגבול? מה מותר להורים לעשות ומה אסור? האם התעללות היא תמיד פיזית? איך נראית אלימות נגד ילדים ומה אפשר לעשות כדי להפסיק אותה? כל זאת במאמר שלפניכם.

 

אלימות נגד ילדים – המסגרת החוקית

אלימות בתוך המשפחה נחשבת כעבירה פלילית לכל דבר. חוק העונשין מייחד פרק נפרד ל"פגיעה בקטינים ובחסרי ישע". על פי החוק, כל פגיעה אלימה נחשבת לחמורה יותר כאשר היא מופנית כלפי קטין, ולחמורה אף יותר כאשר האדם הפוגע הוא המבוגר האחראי על הילד – מי שאמור במצב מתוקן להגן על הילד, ולהעניק לו ביטחון פיזי ורגשי. כך, תקיפה של קטין או חסר ישע שגורמת לחבלה של ממש, דינה עד חמש שנות מאסר; תקיפה וגרימת חבלה לקטין על ידי מבוגר אחראי דינה עד שבע שנות מאסר; ואילו התעללות בקטין דינה עד תשע שנות מאסר.

על פי החוק, המבוגר האחראי על הילד יכול להיות לא רק ההורה אלא גם הורה חורג או מאמץ, אפוטרופוס, קרוב משפחה, או כל אדם אחר מעל לגיל 18 שהילד מתגורר או נמצא אתו דרך קבע, וששוררים ביניהם יחסי תלות או מרות; לחילופין, ההגדרה חלה על כל אדם שנושא באחריות למילוי צרכיו הבסיסיים של הילד, לרבות קורת גג, תזונה, בריאות, חינוך וביטחון.

 

מ"מכות חינוכיות" ועד התעלמות מוחלטת – מה נחשב לאלימות?

ההגדרות למצבי אלימות, פגיעה והתעללות התרחבו לאורך השנים, עם התפתחות התפיסה החברתית והחינוכית בנושא, וכיום התפיסה הרווחת היא שגם אלימות שאינה בהכרח בוטה ומזעזעת למראית עין – ואפילו אינה בהכרח פיזית – יכולה לפגוע באופן קשה בילדים. פגיעה כזו יכולה להיווצר למשל כתוצאה מתחושה מתמדת של פחד וחוסר ביטחון, שנובעת ממקרים אקראיים של אלימות או מאווירה יומיומית של תוקפנות וחוסר יציבות.

אלימות פיזית

בקטגוריה זו נכללת כל תופעה של הכאה, חבלה או הפעלת כוח פיזי על הילד. חשוב לדעת שהתפיסה שעל פיה "חושֹך שבטו שונא בנו" איננה עומדת במבחן החוק, והורים שטוענים להגנתם שהשתמשו בכוח פיזי מסיבות חינוכיות, ערכיות או משמעתיות לא יזכו להבנה מצד בית המשפט. יתר על כן: נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית בייניש, בפסק דין תקדימי וחשוב שניתן בשנת 2000, הוציאה אל מחוץ לחוק כל סוג של "מכה חינוכית", ובכך הורידה משמעותית את הסף החוקי המגדיר עבירת אלימות כלפי ילדים.

פגיעה מינית

כל קשת הפגיעות המיניות המוגדרות בחוק, מהטרדה מינית מילולית, דרך תקיפה פיזית ועד אונס וניצול מיני, חד פעמי או מתמשך. יש לציין שמרבית הפגיעות המיניות בילדים נעשות על ידי אדם מוכר – בן משפחה, שכן או מכר, וכן שעד גיל 18, שיעור הפגיעה המינית בבנות ובבנים הוא דומה.

התעללות רגשית

התנהגות עקבית ומתמשכת של המבוגר, לרוב הורה, שגורמת לילד לחיות באווירה שלילית ודכאנית העלולה לפגוע בהתפתחותו הפיזית והנפשית. קטגוריה זו כוללת קשת רחבה של פגיעות והתנהגויות, לרבות: קללות, צעקות והפחדה מילולית; זלזול והעלבה שיטתית שגורמת לילד להרגיש ולהאמין שהוא פחות ערך; האשמת הילד בבעיות שלו או של הוריו; התעלמות מהילד, דחייה והזנחה רגשית; ועוד.

הזנחה

מצב שבו המבוגר האחראי על הילד אינו ממלא כראוי את חובתו לספק לילד את צרכיו הבסיסיים – קורת גג הולמת, תזונה, טיפול רפואי, חינוך, מלבוש וכיו"ב. לעתים קרובות מדובר בהורה שמתקשה אף לדאוג לעצמו – לוקה בנפשו או מכור לאלכוהול או לסמים.

 

זיהוי ודיווח על ילדים נפגעי אלימות

החוק בישראל מטיל חובת דיווח על אלימות נגד קטינים וחסרי ישע על כלל האזרחים – ולא רק על האנשים הנוגעים בדבר או הגורמים המקצועיים – ובלבד שהיה להם יסוד סביר לחשוב כי "זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו". עם זאת, החובה המוטלת על אנשי מקצוע ועל הורים ומבוגרים אחראים היא רחבה יותר, ואינה כוללת את הסייג "זה מקרוב" (כלומר, חובת הדיווח חלה גם אם מתעורר חשד לגבי עבירה שבוצעה לפני זמן ארוך). גם קורבן האלימות עצמו יכול, כמובן, לדווח על הפגיעה, אם כי הנתונים מצביעים על כך שמסיבות שונות, מעטים הם הקורבנות שעושים זאת.

ילדים שסובלים מאלימות מסוגים שונים נוטים פעמים רבות להסתגר ולא לספר על כך לסביבתם, בין אם מתוך בושה, פחד או אף איום מפורש של המבוגר שפוגע בהם. לכן חשוב להיות עירניים לסימנים לא-מילוליים שמלמדים על מצוקה של הילד. הסימנים הבולטים ביותר הם כמובן סימנים פיזיים שמעידים על מכות או פגיעות – במיוחד אם מדובר בסימנים המפוזרים במקומות שונים בגוף ובשלבי החלמה שונים. עם זאת, ניתן להבחין גם בשינויים בהתנהגות של הילד: למשל התנהגות מופנמת ומסוגרת, התנתקות פתאומית של הילד מסביבתו או מתחביביו, או לחילופין התפרצויות זעם ותוקפנות.

על פי החוק, ניתן לדווח על חשד לאלימות נגד ילדים הן למשטרה והן לפקידי הסעד. בכל מקרה, אין להתעמת עם ההורה או המבוגר החשוד בפגיעה, שכן התערבות כזאת עלולה לגרום למבוגר להתנקם בילד ובסופו של דבר להחמיר את מצבו. בכל התלבטות שמתעוררת, מומלץ להתייעץ עם עורך דין פלילי או עורך דין משפחה שמכיר היטב את הנושא, וכן לפנות לגורמי הרווחה המיומנים בטיפול במקרים כאלה.

מאמר אורח מאת עורך דין פלילי אלון ארז – עורך דין פלילי אלון ארז עובד בשיתוף פעולה עם גורמי מקצועי אשר יכולים לסייע במיצוי זכויותיהם של לקוחותיו בהליך הפלילי ובפרט עם אנשי מקצוע מתחום הרווחה, הפסיכולוגיה וחוקרים פרטיים.

כתיבת תגובה