תיק שמתנהל במספר "גלגולים", בשל סכסוך בין בני זוג לשעבר, הגיע שוב לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה במסגרת תלהמ (ת"א) 1542-08-22. האם היא אישה חרדית. בעלה לשעבר הוא אדם חילוני. השניים התגרשו ויש להם ילד משותף.
האם כבר קיבלה החלטה שיפוטית, שאוסרת עליה להעביר את בנה לעיר אחרת. אלא מה? היא הפרה את ההחלטה והעבירה את בנה לעיר אחרת. במקביל, האב עתר לבית המשפט בדרישה לחייב אותה בהוצאות בגין ביזיון בית המשפט. האם ניסתה להתחכם, והגישה בקשה לעיין מחדש בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה (דבר שנענה על ידי בית המשפט כניסיון זול לעקוף את זכות הערעור).
מה קבע בית המשפט לענייני משפחה? ובכלל, מה חשוב לדעת על העברת קטין ממקום למקום תוך הפרה של הסכם גירושין? על כך, במאמר שלהלן, שבו נתאר את המקרה וכן נציג מידע מהותי בתחום. נעיר כי מטרת המאמר היא להעניק לכם תוכן איכותי, אך המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי.
עובדות פסק הדין:
האם הגישה תביעה לבית המשפט וביקשה להתיר לה להעביר את בנה לעיר אחרת ולרשום אותו למוסד חינוכי אחר. כאמור, מדובר באם חרדית ואב חילוני. כמו כן, בין ההורים יש הסכם גירושין, שכולל הגבלת רדיוס של 30 קילומטרים, בכל הנוגע להעברת הקטין לעיר אחרת (כלומר, אי אפשר להעביר את הקטין למקום שמרוחק מ-30 קילומטרים).
בית המשפט דחה את תביעת האם לאור הסכם הגירושין וקבע כי היה על האם להודיע על כוונתה לפחות 3 חודשים מראש, כמתחייב מהסכם הגירושין. אגב, האם גם טענה שמבחינת מרחק אווירי, לא מדובר בחריגה מהמרחק המותר. בית המשפט דחה גם את הטענה הזו, בקובעו כי מדובר במרחק לפי נסיעה רגילה בכביש, לא במרחק אווירי.
האם העבירה את הקטין לעיר אחרת ואז האב עתר לבית המשפט (והסתמך על פקודת ביזיון בית המשפט) בדרישה להטיל על האם הוצאות כספיות, עקב הפרת הסכם הגירושין והעברת הקטין. במקביל, האם הגישה בקשה לעיין מחדש בהחלטה הקודמת של בית המשפט, וזאת לאחר שכבר העבירה את הקטין.
העברת קטין – הדין:
משמורת ילדים מוסדרת על ידי קביעה שיפוטית. גם אם היא בהסכמה, על בית המשפט לאשר הסכם משמורת ולבחון האם הוא לטובת הילד. ככלל, במידה ויש הורה משמורן אחד, הרי שהוא אחראי על הטיפול השוטף בקטין, וההורה השני נהנה מזמני שהות. חשוב להדגיש, משמורת היא לא תחליף לאפוטרופסות. ההורים הם האפוטרופוסים של ילדיהם, ועצם חלוקת משמורת, אינה פוגעת בזכות ובחובה ההורית שמוטלות על ההורה הלא משמורן.
בהתאם, גם העברה של קטין למקום אחר, מצדיקה הסכמה או קביעה שיפוטית, במיוחד כאשר קיים הסכם גירושין שמחייב את הצדדים ובפרט כאשר ההסכם כולל תנאי הנוגע להעברת קטין ממקום למקום. כאשר הורה מפר הסכם גירושין, אזי עומדת לצד השני הזכות להגיש בקשה לבית המשפט – לחייב את המפר לתקן את ההפרה.
במקרה שלנו, יש הכרעה שיפוטית שאוסרת על העברת הקטין, אבל האם לא פעלה בהתאם לצו השיפוטי, ועשתה לעצמה "דין עצמי" (לקיחת החוק לידיים).
הכרעת בית המשפט:
בית המשפט ביקר בחריפות את התנהגות האם, תוך שהוא קובע שהיא פשוט עשתה דין עצמי. הוא ביקר אותה על כך שהגישה בקשה לעיון מחדש, דבר שלא קיים בדין, שהרי אם אדם לא מרוצה מהחלטה שיפוטית, יש להגיש ערעור. במקרה הזה לא הוגש ערעור, וגם לא התבקש לעכב את ביצוע פסק הדין שאסר עליה להעביר את הקטין ממקום למקום.
בית המשפט דחה את הבקשה של האישה לעיין מחדש, הן מן הטעם שלא התגלה שום דבר חדש, וגם מכיוון שבית המשפט אינו מהווה ערכאה שיפוטית על החלטה של שופט אחר באותו דרג.
לצד זאת, האב טען שהעברת הקטין יכולה להכביד על המשמורת ועל הקשר עם הקטין. בית המשפט קיבל את עמדתו. אומנם לא ניתן לבצע העברה כעת, לאור עשיית הדין העצמי של האם, ולכן בית המשפט קבע כי על האם לשוב ולהתגורר במרחק המותר בהתאם להחלטה השיפוטית, בתוך 45 ימים. בית המשפט גם חייב את האם בהוצאות בסך 3,500 ₪.