בשנת 1991, חוקקה כנסת ישראל את חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן: "החוק"), שבעצם מאשרר את אמנת האג, בדבר החזרת ילדים חטופים, אמנה עליה חתומה מדינת ישראל. האמנה קובעת הסדרים הנוגעים לסיטואציה שבה הורה בורח מהארץ עם ילדיו ובעצם מותיר את ההורה השני, כאן בארץ – ללא ילדיו.
כמו כן, החוק קובע התאמות וסדרי דין ואת המהירות שבה הרשויות צריכות לפעול, בסיטואציה שבה הורה עוזב את הארץ עם ילדיו המשותפים, ללא ההורה השני.
מכאן, סיפור שהיה, כך היה: בית המשפט המחוזי בתל אביב, דן בערעור הנוגע לתביעה שהגיש אב, מכוח החוק, להשבת שני ילדיו שנלקחו על ידי אמם – לספרד. התביעה נדחתה בבית המשפט לענייני משפחה ועתה הגיש האב, ערעור לבית המשפט המחוזי. מדובר בעמ"ש (ת"א) 17818-04-18 פלוני נ' פלונית. על עובדות פסק הדין, נסביר במאמר שלהלן:
העובדות:
הערעור, עסק באב נוצרי, אזרח ישראלי ואישה ישראלית, אזרחית ישראלית. בני הזוג נישאו בקפריסין בשנת 2006 וחיו בישראל. לאחר מכן עזבו לספרד, שם הקים האב חברה, אשר נמכרה. בשנת 2017, טען כי האם לפתע עזבה את ספרד וחזרה לישראל. האב טען כי מדובר ב"חטיפה", כמשמעותה באמנה. בית המשפט לענייני משפחה, דחה את תביעתו, תוך שהוא מפרט מספר רב של גרסאות שמסר האב. בתחילה, מסר האב כי לפתע הגיע הביתה וגילה כי אשתו וילדיו עזבו את הבית.
בשלב מאוחר יותר, טען כי האישה מסרה כי תיסע לישראל לצורך חתונה של קרובת משפחה. לאחר מכן – בהזדמנות אחרת, מסר כי האישה טענה כי היא מעוניינת לשוב ארצה, אך הוא לא האמין שתעשה כן. גרסה אחרת, הוא מסר בחקירתו הנגדית, שבה מסר כי איפשר לאישה לחזור ארצה, לתקופה קצרה.
למעשה, האב מסר מגוון רב של גרסאות סותרות, החל מגרסת קיצון בכתב התביעה, שהיא בבחינת "הפתעה מוגמרת" ועד גרסת קיצון אחרת, לפיה "הסכים, אבל לא האמין". לאור כל אלו, בית המשפט לענייני משפחה, דחה כאמור את תביעתו. עתה, האב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.
במסגרת הערעור, טען האב כי בית המשפט לענייני משפחה, התעלם מתכתובות בין ההורים וכן מראיות רבות שהציג האב. מנגד, האישה טענה כי האב ניסה ועוד מנסה לערוך מקצה שיפורים וכי הטעה בבוטות את בית המשפט לענייני משפחה. לכן, אין כל הצדקה וכל עילה להתערבות בית המשפט לערעורים.
הכרעת בית המשפט – מתוקף אמנת האג:
ראשית, הערעור בעיקרו עסק בממצאי מהימנות. כלומר, בעובדות שמוכרעות תמיד על ידי הערכאה הדיונית. גם בתיק שבכותרת, בית המשפט המחוזי קבע כי בכל הנוגע לממצאי מהימנות, יקשה על ערכאת הערעור להתערב: "במסגרת הדיון בפנינו, נדרש בית המשפט לשאלה כי מדובר בקביעות שבעובדה ובמהימנות, כאשר ב"כ המערער הסביר כי הוא מתייחס לראיות שהיוו בסיס לכך. כך גם הסביר ב"כ המערער, בהתייחס לשאלה כי לא התמודד עם קביעותיו של בית משפט קמא, אלא הפנה להודעות ושיחות לאחר שיבת הילדים והמשיבה לארץ, כי בית משפט קמא מחק את ההודעות, תוך שהוא מתייחס להודעה אחת ומתעלם מאחרות".
באשר לשאר הטענות, בית המשפט קבע כי יש לדחות את הערעור, בגין שלושה נימוקים: תחילה, ישנן תכתובות של האב, מהן עולה בפירוש כי איחל לאשתו הצלחה וברכת דרך בנסיעתה לישראל וחזרתה ארצה.
נימוק נוסף, הוא העובדה שבית המשפט לענייני משפחה, האמין לאם ואין להתערב באותו ממצא עובדתי. הנימוק השלישי, הוא כי מכלול הנסיבות מעיד כי לא ניתנו הסברים טובים על ידי האב, לנקודות רבות שמחזקות את גרסת האם. כך באו הדברים לידי ביטוי:
"למעשה, ניתן לקבוע שבצדק קבע בית משפט קמא את אשר קבע וזאת בהתייחס לשלושה מישורים: המישור האחד – עניינו אשר עלה מהתכתובות והשיחות השונות, כאשר לאור האמור בהן, עולה הסכמה ברורה ואף איחולים לקראת הנסיעה של האב. המישור השני – עניינו מתן אמון בגרסת המשיבה, מחד גיסא וקביעה חד משמעית של חוסר אמון בגרסת המערער, מאידך גיסא. בית המשפט מנתח את הראיות השונות וכך גם מסביר ומנמק בהרחבה את התייחסותו לעדות כל אחד מהצדדים וכשהמסקנה ברורה ואף עולה מהכתובים ועל אחת כמה וכמה, מהתרשמותו של בית משפט קמא מהמעידים בפניו. המישור השלישי – בחינת כלל הנסיבות אשר יש בהן להצביע, אכן, על הסכמה, אירועים אשר למעשה לא היה חולק על קיומם וכשהמערער התקשה להסביר פשרם, אם אכן לא ניתנה הסכמתו מראש".
לסיכום:
לא רק שבית המשפט המחוזי דחה את ערעור האב, אלא קבע כי עליו לשאת בהוצאות משפט, בשיעור חריג של 40,000 ₪.
לייעוץ בתחום פנו אלינו