מעשה שהיה, כך היה: האב פנה לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה לקבוע כי האחריות על ילדיו המשותפים, תהיה משותפת, דהיינו – לא הסדרי שהות ואחריות שמוטלת בעיקר על צד אחד, אלא אחריות משותפת. מה קבע בית המשפט לענייני משפחה? על כך במאמר שלהלן, אך תחילה נסביר מה ההבדל כיום בין המונחים זמני שהות ואחריות הורית, לבין המונחים הישנים שבהם נעשה שימוש בתחום המשפחה: משמורת, משמורת בלעדית ומשמורת משותפת. נעיר כי מטרת המאמר היא להעניק לכם הקוראים מידע איכותי, אך המאמר בוודאי אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי אצל עורך דין משפחה בעל ידע וניסיון.
אמרו מעתה – אחריות הורית ולא משמורת:
במשך שנים רבות, כאשר בני זוג התגרשו, הוויכוח ביניהם (מעבר לנושאי הגירושין האחרים) התמקד בשאלת המשמורת על הילדים המשותפים. דהיינו – מי יהיה ההורה המשמורן, ומי ייהנה מהסדרי ראיה. כיום שונו התקנות, וגם הפסיקה החלה להשתמש במונחים חדשים. במקום משמורת – זמני שהות. במקום משמורת בלעדית או משותפת, אחריות הורית.
מדובר בתיקון מבורך, שכן הוא מונע ויכוח עקר על המונח משמורת, שכן ההורים הם האחראים על ילדיהם. כל הוויכוח ביניהם במקרה הרע, צריך להתמקד בשאלה של זמני השהות, ולא בשאלה של מי אחראי. אכן, במסגרת כל החלטה, בית המשפט לענייני משפחה יכול לקבוע אחריות הורית שנוגעת לעניינים מסוימים שתוטל על הורה מסוים. אבל האפוטרופסות של ההורים, נשארת תמיד אחריות הורית ומוסרית, שכן זהו החוק במדינת ישראל. כך שבפסק הדין שנציג, לא נעשה יותר שימוש במונח משמורת משותפת, אלא במונח זמני שהות משותפים, או שווים.
פסק הדין:
מדובר בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה באילת, במסגרת תיק תלה"מ 18782-09-22. מדובר בתביעה שהגיש האב נגד האם, בבקשה לפסוק אחריות הורית משותפת, ובהתאם גם חלוקת זמני שהות שווים בין ההורים. ההורים התגרשו בשנת 2018 ונערך ביניהם הסכם גירושין, שקיבל תוקף של פסק דין. בהמשך היו מספר הליכים בין ההורים, שגם קשורים לזמני השהות של ההורים, אך אין לגביהם הרבה פירוט בפסק הדין ולכן לא נרחיב בעניין.
במסגרת התביעה הזו, בית המשפט הורה על קבלת תסקיר (כפי שנהוג תמיד לקבל במסגרת מחלוקות על זמני שהות של ילדים), כדי לבדוק את הדינמיקה בין ההורים והילדים. עוד חשוב להעיר כי להורים יש שני ילדים: בן יליד 2015, שמצוי על הרצף האוטיסטי, ובת ילידת 2017. המצב כיום הוא שהילדים שוהים עם האב פעמיים בשבוע, ללא לינה, וגם אחת לשבועיים בסוף השבוע, עם לינה.
במסגרת התסקיר, עורכת התצהיר העירה כי קיים חשד שמטרת התביעה לזמני שהות שווים, נובעת גם ממניע כלכלי, והדבר הוזכר על ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין. בתסקיר גם נכתב כי ההתרשמות היא ששני ההורים מטפלים בילדיהם בצורה טובה. כמו כן, הומלץ על הרחבת זמני השהות של הילדים עם אביהם – התובע. בין היתר, הומלץ על הרחבה של זמני הלינה גם במהלך אמצע השבוע, וכן הומלץ שבחגים, זמני השהות יחולקו באופן שווה.
טענות הצדדים:
האב ביקש לאמץ את התסקיר, אך האם התנגדה וטענה כי האב לא מתפקד בצורה טובה, וכי מדובר בשינוי קיצוני בזמני שהות, שאין לאפשר אותו. עוד טענה האם כי לכל הפחות יש לאפשר תקופת ביניים, לאור עמדתה של יועצת בית הספר של הילדים, שיש להכין את הילדים לשינוי בזמני השהות.
הכרעת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי יש לאמץ את התסקיר וכי יש מקום לאחריות הורית משותפת. בית המשפט דחה את טענות האם בעניין תפקודו של האב, אך כן מצא שיש לאפשר תקופת ביניים כדי להכין את הילדים לקראת השינוי בזמני השהות (כך למעשה אימץ את עמדתה של יועצת בית הספר בנדון). לבסוף קבע בית המשפט כי יש לאפשר לינה באמצע השבוע, חלוקה בתקופת החגים והקלות נוספות בזמני השהות, כפי שנקבע בתסקיר של העובדת הסוציאלית. עוד הפנה את ההורים – להדרכה הורית עקב השינוי.
