כיום, אחד הדברים השכיחים ביותר בין בני זוג, הוא לערוך הסכם ממון לפני נישואין, כדי להסדיר כל סוגיה רכושית שתעלה בעתיד. בישראל, הדין לגבי הסכם ממון, מעוגן בחוק יחסי ממון בין בני זוג, משנת 1973. הדין הוא כי בעת גירושין, כל הרכוש המשותף של בני הזוג מתחלק באופן שווה. ההגדרה של רכוש משותף, היא כל סוג של רכוש, למעט – קצבת נכות או אלמנות, או נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין או רכוש שקיבל אחד מבני הזוג במתנה. כלומר, ברירת המחדל החוקית בחוק יחסי ממון, היא חלוקת רכוש שווה. לחילופין, בני זוג יכולים לערוך הסכם ממון.
הסכם ממון הוא הסכם רכושי, שהוא למעשה הסכם מגירה, שבני הזוג יכולים לחתום עליו היום, ואולי להשתמש בו בעתיד. מדובר בהסכם שיש לאשר בפני בית המשפט, ולכן גם מאוד קשה לבטל אותו. לא פעם ניגשים למשרדנו אנשים שחושבים שהסכם ממון הוא כמו הסכם לרכישת מכשיר טלפון נייד, וכי ניתן לבטלו כלאחר יד, אז זהו – שנדיר לבטל הסכמים כאלו.
פסק הדין שבו נדון, הוא מקרה של אישה שתבעה את בן זוגה בבית המשפט לענייני משפחה וביקשה לבטל הסכם ממון. תביעתה נדחתה וגם הערעור על כך. מדובר בתיק עמ"ש (ת"א) 16549-07-22.
עובדות פסק הדין:
מדובר בזוג שנישא בשנת 2016 והתגרש בשנת 2019. המערערת הייתה בת 23 בעת הנישואין ובעלה היה בן 33 ובעל עסק עצמאי. הם ערכו הסכם ממון בשנת 2016, שם נקבעה הפרדה רכושית מלאה בין הצדדים. עוד נקבע שבמידה ויהיה רכוש משותף בין בני הזוג, הוא יהיה כזה רק אם נרשם ככזה (למשל – דירת מגורים צריכה להירשם בטאבו). עוד הוראה בהסכם הממון הייתה שלא יהיה שום שינוי בהסכם אלא בכתב, וגם אם נעשה שינוי בהתנהגות לא יהיה בזה כדי להביא לשינוי משפטי, בהיעדר הסכמה כתובה.
האישה הגישה תביעה לביטול ההסכם, וטענה בין היתר כי ההסכם נחתם בבהילות, שלושה ימים לפני החתונה שלהם. עוד טענה שלא קיבלה הסבר ראוי לגבי מהותו של ההסכם, וגם לא הייתה מיוצגת. עוד טענה כי ההסכם בוטל למעשה בהתנהגות, משום שבעלה מסר לה בעל פה כי כל רכוש שלהם הינו משותף. מנגד, הבעל טען כי לא נגרעה זכותה לייצוג משפטי, והוא אף עודד אותה לקבל ייעוץ משפטי. כמו כן, הוא טען שבמהלך חיי הנישואין הם שמרו על הפרדה רכושית. עוד נטען כי הוקמה חברה במהלך חיי הנישואין, שנרשמה ע"ש הבעל, והאישה עבדה בה כשכירה.
תביעת האישה נדחתה בבית המשפט לענייני משפחה, ועתה האישה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענתה יש לבטל את קביעת בית המשפט לענייני משפחה, שכן היא שגויה, משפטית ועובדתית.
הכרעת בית המשפט המחוזי:
תחילה, בית המשפט המחוזי קבע כי הוא לא מתערב בממצאים עובדתיים. זו הלכה ישנה וקבועה בבתי המשפט. במקביל, בית המשפט המחוזי הצטרף בעצם לקביעתו העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה, שקבע שגרסת האישה אינה אמינה ואין לתת בה אמון. בין היתר נדחתה טענתה שלא הייתה לה אפשרות לקרוא את הסכם הממון, לעומת הגרסה של הנוטריונית שהחתימה את בני הזוג על ההסכם (שהייתה אמינה על בית המשפט לענייני משפחה).
התברר גם כי ההסכם כולל הוראה שממנה עולה ששני הצדדים התייעצו עם עורכי דין טרם החתימה. ללמדנו, כי המערערת אומנם התייעצה עם עורך דין לפני החתימה, דבר שסותר לגמרי את טענותיה בכתבי הטענות. אגב, גם הוכח שהמערערת בחרה בעצמה את הנוטריונית אשר החתימה את שני בני הזוג על הסכם הממון, דבר שרק מחזק את העובדה שהמערערת הבינה היטב את המשמעות של הסכם הממון.
בית המשפט דחה את הטענה שהסכם הממון בוטל בהתנהגות. בית המשפט הסתמך על חוק יחסי ממון שמעניק מעמד מיוחד להסכמי ממון ומחייב כי שינוי בהסכם ממון ייערך בכתב. לא ניתן לאפשר שינויים בהתנהגות בלבד, כי אחרת כל אחד יבקש לבטל הסכמי ממון בטענה לשינוי בהתנהגות. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי קבע כי ברגע שמאפשרים שינוי בהתנהגות של הסכמים, הדבר יכול לפגוע ביחסים בין בני הזוג, שיצטרכו להיזהר בכל פעולה רכושית שלהם – וזהו דבר לא רצוי.
מכאן, בית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, דחה את הערעור, ואף חייב את האישה בהוצאות בסך כולל של 40,000 ₪.
