לרוב, כאשר אנו מציגים מאמרים הנוגעים לפסקי דין שניתנו, אנו מתמקדים בענייניי גירושין ומשמורת, וכן מזונות וחלוקת רכוש. הפעם, נסקור בפניכם פסק דין שכל כולו עוסק בתחום המשפחה, בנושא רגיש מאוד – ידועים בציבור. הפסיקה לא ניתנה בבית המשפט לענייני משפחה, אלא ניתנה בבית הדין לעבודה, נגד הביטוח הלאומי.
וכי למה? משום שהוא עוסק במקרה של אישה שהגישה תביעה סטנדרטית לקצבת שארים, לאחר מות בן זוגה. הביטוח הלאומי החליט שהאישה לא הייתה ידועה בציבור של המנוח. האישה ערערה על ההחלטה, כאשר ערעורים על הביטוח הלאומי, מוגשים לבית הדין לעבודה. כלומר יש לנו מעין יצור כלאיים, שאלה משפטית טהורה שעוסקת בידועים בציבור (כלומר – בדיני המשפחה), שנדונה בבית דין שעוסק בדרך כלל בדיני עבודה ובביטוח לאומי.
במאמר זה נספר על פסק הדין, אך נעיר כי לא מדובר בתחליף לייעוץ משפטי ספציפי.
עובדות פסק הדין:
סיפור שהיה כך היה: אדם נפטר בשנת 2017. הוא היה אלמן מאשתו הראשונה. התובעת הייתה בזוגיות עם המנוח במשך 5 שנים עד מועד פטירת המנוח. בישראל, אדם שאיבד את בן או בת הזוג, רשאי לתבוע מהביטוח הלאומי קצבת שארים (זכות סוציאלית שניתנת לאלמנים). זכות זו ניתנת גם לידועים בציבור. מי שמגיש תביעה כזאת לביטוח הלאומי, צריך גם להוכיח אותה, כמו בכל נושא (החל מנכות מעבודה ועד מילואים).
הביטוח הלאומי דחה את תביעת האישה לקצבת שארים, מכיוון שלא היה שום הסכם כלכלי בין בני הזוג והחשבונות היו נפרדים. בנוסף, המנוח לפני שנפטר – הגיש תביעה לסיעוד, אולם לא סימן בתביעה שיש לו בת זוג. עוד טען הביטוח הלאומי, כי אומנם האישה בילתה עם בן זוגה המנוח ובהחלט היה ביניהם קשר רגשי, אך לא ברמה של מבחן הידועים בציבור (חיים משותפים וקשירת גורל). לכן, לטענת הביטוח הלאומי, עצם קיום קשר זוגי, לא יוצר קשר של ידועים בציבור.
על החלטת הביטוח הלאומי, הוגש ערעור לבית הדין לעבודה, מדובר בתיק ב"ל (ב"ש) 20039-10-18. חשוב להעיר שהתובעת וגם המנוח הם חירשים אילמים.
לטענת התובעת, היא אכן הכירה את המנוח עוד בצעירותה, והיה ביניהם קשר גם כאשר היה נשוי. כאשר אשתו נפטרה, הם קיימו חיים משותפים בתור ידועים בציבור וגם קיימו משק בית משותף. גרסתה, נתמכת בתמונות ובעדים.
הכרעת בית המשפט:
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי האישה הייתה ידועה בציבור של המנוח. בית הדין קבע את העובדות הבאות: האישה אכן החזיקה בדירה משלה, אך לא התגוררה בה אלא בדירת המנוח. כמו כן, בדירה שבה התגוררה עם המנוח, היו הבגדים שלה, מוצרי קוסמטיקה ועוד. בנוסף, מעדויות שהוצגו בבית הדין עולה שהאישה הייתה עושה קניות, כביסות וכן הוכח שהיא הייתה מארחת בבית של המנוח.
לעומת זאת, בנו של המנוח – העיד כי התובעת הייתה רק עוזרת של המנוח וסעדה אותו, אך לא קיימה עמו קשר זוגי. בית המשפט דחה את גרסתו, לאחר שמצא שהייתה עוינת מאוד ברמה האישית לתובעת, ובנוסף בחקירה הנגדית של הבן, עלה שהיחסים בין התובעת למנוח לא הסתכמו בסיוע הדדי, אלא בזוגיות וקשר אישי עמוק ורב שנים.
עורכת דין מטעם המנוח, העידה ותיארה הסכם שירותים שנחתם בין הצדדים, במסגרתו האישה תיתן סיוע הדדי ללא יחסי עבודה למנוח, וכי שניהם יארחו חברה איש לרעהו. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי התובעת לא ממש הבינה על מה היא חותמת והיא לא ממש יודעת לקרוא בעברית.
מכאן, בית הדין קבע כי השניים אכן היו ידועים בציבור, ובהתאם קבע כי האישה תהיה זכאית לקצבת שארים.