תביעה שהייתה, כך הייתה: הבעל פנה לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרת תיק תלהמ (ראשל"צ) 50996-05-20, וביקש סעד הצהרתי. מהו הסעד ההצהרתי? שדירת המגורים שלו ושל בת זוגו, שעמה הוא נמצא בסכסוך גירושין, תירשם ביחס של 85% על שמו ו-15% על שם זוגתו. וזאת למה? לדברי הבעל, יש לערוך חלוקה שמשקפת את יחס ההשקעה של בני הזוג. במילים אחרות, הבעל טען כי יש להחיל את חזקת השיתוף. מה קבע בית המשפט לענייני משפחה? על כך, במאמר שלהלן. נעיר כי המאמר נועד להעניק תוכן, אך אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי אצל עו"ד משפחה.
עובדות פסק הדין:
התיק עוסק בבני זוג שלא נישאו, אשר הכירו בשנת 2015 כאשר האישה הייתה עדיין נשואה לאדם אחר, והחלו בזוגיות רשמית בשנת 2018. הם רכשו יחדיו דירת מגורים בשנת 2017, בסך כולל של 1,900,000 ₪, ואף השקיעו למעלה מ-500,000 ₪ בשיפוצים. הדירה נרשמה על שם שניהם אצל רשם המקרקעין. כעיקרון, בעת הרכישה, הסיכום בין בני הזוג היה ששניהם יישאו בעלות הדירה והשיפוץ באופן מלא. אלא מה? האישה לא הצליחה לשאת בעלויות, ולכן בן הזוג נטל הלוואה לשם השלמת הרכישה. למעשה, בן הזוג נשא בפועל ב-85% מעלות הדירה, לעומת בת זוגו.
עתה, בן הזוג עותר לערוך חלוקת בעלות בדירה, על פי ההשקעה של כל צד. לעומתו, האישה טוענת שאין להתיר זאת, שכן הדירה היא דירה משותפת. האישה טוענת כי היא נשאה בכל העלויות הנדרשות לתחזוקת הדירה, וכן בני הזוג חיו בשיתוף מלא, ולכן אין לערוך חלוקת בעלות שונה מהקבוע בדין.
חזקת השיתוף ואיזון משאבים:
הסדר איזון משאבים, מפורט בחוק יחסי ממון בין בני זוג משנת 1973. ההסדר קובע כי בעת גירושין, הרכוש המשותף של בני הזוג (למעט קצבת אלמנות, נכות, או רכוש שהיה שייך לאחד הצדדים לפני הנישואין) יחולק באופן שווה. לצד זאת, קיימת בדין ובפסיקה, חזקה שנקראת חזקת השיתוף, שלפיה ברכוש שהוא משותף או לא משותף, ניתן לערוך חלוקת רכוש שונה, וכן לקבוע כי רכוש לא משותף, יוגדר כמשותף – אם הוכחה כוונת שיתוף. למעשה, במקרה זה – הבעל טען כי יש לערוך שיתוף שונה ולהחיל חזקת שיתוף שתטיב עמו, עקב נסיבות העניין והעובדות שהציג (השקעה רבה יותר ברכישת דירה).
הכרעת בית המשפט:
בני הזוג הם ידועים בציבור, לא זוג נשוי, וחזקת השיתוף אכן יכולה לחול עליהם בנסיבות מסוימות. לצד זאת, יש צורך בהוכחה של היעדרה של חזקת שיתוף, בהתאם לעמדת הבעל. כלומר, אם חזקת השיתוף מביאה לחלוקה שווה, אזי הנטל על בן הזוג, הוא להראות שהיא לא חלה בנסיבות העניין, ויש להוכיח שהאישה אכן התכוונה לאפשר לבן הזוג להחזיק בשיעור גדול יותר בדירה המשותפת שלהם, עקב השקעתו.
בית המשפט קבע כי הטענה שאין כאן חזקת שיתוף, היא טענה שטוב היה אילו הבעל לא היה מעלה, מכיוון שבני הזוג קיימו חיי שיתוף מלאים, והדירה נרכשה יחדיו ונרשמה על שם שניהם. עד כאן קביעתו של בית המשפט לעניין הזה.
בית המשפט גם קבע כי הפסיקה המחייבת במקרים כאלו, קובעת שגם אם נרכש נכס משותף ונרשם כמשותף, בית המשפט כלל לא אמור לבחון את מקור הכספים, כלומר – האם צד אחד השקיע סכום גבוה יותר. לצד זאת, בית המשפט גם קבע שהתובע לא הוכיח שהדירה שולמה בעיקר מכספיו שלו. אך גם אם היה מוכיח, זה לא היה מאפשר חלוקה שונה בנסיבות התיק.
בית המשפט גם ביקר את מהימנותו של התובע, שטוען שידע מראש על הקשיים הכספיים של בת זוגו, אך נרשם במשותף איתה בדירת המגורים. מסקנת בית המשפט הינה שהדבר מעיד (יחד עם עוד דברים) על פגם במהימנות ואינו תואם התנהגות סבירה.
לכן, בית המשפט דחה את תביעת בן הזוג, ואף חייב אותו בהוצאות בשיעור של 50,000 ₪ לטובת האישה.
לסיכום:
במאמר זה עסקנו בתיק אמיתי, שנדון בבית המשפט לענייני משפחה, הנוגע לדין באשר לחלוקת רכוש משותף. הסברנו מה הדין לגבי חזקת שיתוף מול איזון משאבים. כמו כן, תיארנו כיצד הדין הרלוונטי בא לידי ביטוי. את המאמר נסיים בהמלצה חד משמעית, להיעזר בעורך דין משפחה בעת הצורך.