בעת גירושין, בני זוג צריכים להסדיר נושאים רבים שנוגעים לאורח החיים שלהם. על בני הזוג קודם כל להתגרש, דהיינו – לקבל הכרעה משפטית לפיה הם אינם זוג נשוי. כמו כן, על בני הזוג לקבוע כיצד יגדלו את ילדיהם המשותפים (במידה ויש להם) וכיצד תחולק המשמורת ביניהם. בנוסף, במידה ואכן יש להם ילדים משותפים, יהיה עליהם להסדיר את שאלת המזונות שישולמו על ידי האב. אגב, שאלת המזונות תלויה גם בשאלת המשמורת. אך לא בכל אלו נדון במאמר שלפניכן/ם. במאמר זה נעסוק בשאלה אחרת, שנוגעת לנושא משמעותי נוסף שבני זוג צריכים להסדיר ביניהם, שהוא שאלת הרכוש המשותף שלהם.
בישראל, קיים דין ייחודי וייעודי העוסק בחלוקת רכוש בין בני זוג. מה קובע הדין? מה החריגים לדין? על כך, במאמר שלהלן, שאותו חיברנו לידיעתכן/ם ונוחיותכן/ם, הגולשות והגולשים. לפני שנתחיל, נבקש להעיר כי המאמר שלהלן הוא מאמר כללי, ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי.
דיני הרכוש המשותף בישראל:
בישראל, הדין המסדיר את שאלת הרכוש המשותף של בני הזוג ואופן חלוקתו לאחר גירושין, הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). חוק זה קובע כי בעת גירושין, יופעל הסדר איזון משאבים, כלומר – ייקחו את כל הרכוש המשותף של בני הזוג, שהוא רכוש בר חלוקה (נפרט על כך בהמשך) ויחלקו אותו באופן שווה בין בני הזוג. כלומר, ברירת המחדל החוקית בישראל, היא שרכוש משותף של בני הזוג, יחולק באופן שווה.
עם זאת, הדין כאמור קובע כי לוקחים את כל הרכוש המשותף שהוא רכוש בר איזון, כלומר – לא כל הרכוש של בני הזוג הוא רכוש שיילקח בחשבון בעת גירושין, לצורך חלוקה. חוק יחסי ממון קובע כי ישנם מספר סוגי רכוש שלא יילקחו בחשבון: קצבת נכות או אלמנות שאותה מקבל בן או בת הזוג, רכוש שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין, רכוש שקיבל במתנה אחד מבני הזוג במהלך הנישואין. כל סוגי הרכוש המוזכרים, לא יילקחו בחשבון בעת איזון משאבים.
אם נסכם עד כה: בעת גירושין, הרכוש של בני הזוג יחולק באופן שווה ביניהם, למעט מספר סוגים של נכסים שלא יילקחו בחשבון. כל מה שלא מוזכר ברשימה הנ"ל, כן נלקח בחשבון, לרבות: פנסיה של בני הזוג, מוניטין של עסק של אחד מבני הזוג והרשימה עוד ארוכה. כלומר, כלל בסיסי בחלוקת רכוש בגירושין הוא כלל איזון המשאבים.
חריגים להסדר איזון המשאבים:
קיימים שני חריגים להסדר איזון משאבים: החריג הראשון הוא חריג מטעמי צדק, שקבוע בחוק יחסי ממון. לעיתים, במקרים חריגים, יכול בית המשפט לסטות מהסדר איזון המשאבים, ולקבוע חלוקה שונה בין בני הזוג. כלומר, לא לקבוע חלוקה שווה, אלא חלוקה שמקצה חלק גדול יותר לצד מסוים. הדבר יכול להיעשות רק מטעמים מיוחדים ורק לבקשת אחד הצדדים.
החריג השני להסדר איזון המשאבים, בא לידי ביטוי בעריכת הסכם ממון בין בני הזוג. על כך, בחלק הבא.
הסכם ממון בין בני זוג:
הסכם ממון הוא הסכם, חוזה לכל דבר ועניין, שאותו עורכים בני הזוג לפני נישואין או לאחר נישואין, שבמסגרתו הם קובעים כיצד תיערך חלוקת הרכוש של בני הזוג לאחר גירושין, במידה ואלו יתרחשו. הסכם ממון הוא בעצם הסכם מגירה, כלומר בני זוג יכולים לערוך אותו ולא להיעזר בו לעולם. כמו כן, הסכם ממון הוא בעצם ביטוי לאוטונומיה של בני הזוג, שיכולים לקבוע שהם מעוניינים לערוך חלוקת רכוש שונה מהסדר איזון המשאבים שקבוע בחוק יחסי ממון.
עם זאת, יש לשים לב לכך שהסכם ממון הוא הסכם מאוד ייחודי: כאשר בני זוג עורכים הסכם זה לפני נישואין, הם יכולים גם לפנות לנוטריון. עם זאת, במידה ובני הזוג עורכים הסכם ממון אחרי נישואין, אזי עליהם לאשר את ההסכם בפני בית המשפט לענייני משפחה.
ככלל, הסכם ממון הוא הסכם מאוד מורכב, שכולל רבדים רבים הנוגעים לרכושם של בני הזוג. ישנם מקרים שבהם בני זוג גם מחזיקים במגוון נכסים גדול ומורכב (עסקים, חברות, דירות מגורים ואף נכסים מחוץ למדינה). לכן, בכל מקרה חשוב מאוד להיעזר בעורך דין משפחה בעל ניסיון רב.
לסיכום:
הכלל בישראל הוא שהרכוש מתחלק שווה בשווה בין בני זוג, למעט החריגים שצוינו במאמר. החריג העיקרי הוא כמובן הסכם ממון. נשוב ונזכיר כי בכל עת, רצוי להיוועץ בעורך דין משפחה, בעל ניסיון.
