זה מקרה אשר התגלגל עד לפתחו של בית המשפט העליון. המקרה עוסק בסכסוך אפוטרופסות בין אם לאב, בכל הנוגע לרישום קטין לגן. מדובר בתיק שכאמור התברר בבית המשפט העליון, בהליך שמספרו בע"מ 8219/21, פלוני נ' פלונית. במאמר שלפניכם נסקור את המקרה, על מנת להעניק לכם הקוראים ידע איכותי, אך נעיר כי המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי אצל עורך דין דיני משפחה.
על משמורת ואפוטרופסות:
עוד בטרם נסקור את המקרה, חשוב להציג רקע על דיני המשמורת והאפוטרופסות. הדין בישראל מבדיל בין אפוטרופסות למשמורת. אפוטרופסות היא חובה שמוטלת על שני ההורים עפ"י חוק. שני ההורים הם אפוטרופוסים טבעיים לילדיהם, ולכן מוטלת על ההורים החובה לדאוג לצרכי ילדיהם ולהיות אחראים עליהם. משמורת היא הפרוצדורה של הטיפול השוטף בילדים. העובדה שזוג הוא גרוש, והורה אחד הוא משמורן בלעדי (כלומר, אמון על הטיפול השוטף והקבוע בילדים), לא גורעת מזכות האפוטרופסות של ההורה השני הלא משמורן. דהיינו, רישום של קטין למערכת חינוכית, חייב להיעשות בהסכמת האב או בצו של שופט, גם כאשר האם היא משמורנית בלעדית, והאב רק נהנה מהסדרי שהות (דהיינו, זמני שהות קבועים עם ילדיו). עתה, לאחר שהצגנו את הדין הכללי בנושא, נעבור לסקור את עובדות פסק הדין.
עובדות פסק הדין:
מדובר במקרה שבמסגרתו האם רשמה את בנה, קטין בן 3, לגן עירייה, אך הסתירה זאת מהאב, ובמיוחד את העובדה שהיא רשמה את בנה לגן דתי ולא חילוני. לכאורה, כאשר מדובר בשינוי מהותי בעניין חינוכי (כלומר – רישום קטין לגן דתי) הרי שיש לקבל את הסכמת האב, או לקבל צו שיפוטי שמתיר לעשות כן. הדבר התברר לאב בדיעבד, שפנה לערכאות. התיק הזה הוא כבר בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בנצרת.
בתחילה, האב לאחר שגילה כי האם רשמה בהסתר את בנם המשותף לגן דתי, שלא בהסכמתו, פנה לבית המשפט לענייני משפחה. הוא טען כי הדבר מנוגד לטובת הקטין, וגם מהווה עבירה על הדין הקיים. האם התנגדה, וטענה כי יש לאפשר את המשך לימודיו של הקטין בגן, וכי התייעצות עם האב וקבלת הסכמתו, היו רק מכבידים על הרישום. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת האב מטעמים שונים, שביניהם עיכוב בהגשת הבקשה, שנמסרה רק מספר חודשים לאחר הרישום.
האב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה גם הוא, בין היתר בגלל העיכוב. אגב, שתי הערכאות לא התייחסו לשאלת שינוי הזרם החינוכי של הקטין. לבסוף, האב הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שזו בקשה שמוגשת במשורה, ולא פעם בית המשפט העליון דוחה בקשות כאלו על הסף.
טענות הצדדים:
האב שב על טענותיו, כי עצם השינוי בזרם החינוכי הוא דבר פסול, ובוודאי כאשר נעשה שלא בהסכמתו. שינוי של זרם חינוכי הוא שינוי משמעותי, והוא מחייב הסכמה או צו שיפוטי. בנוסף, האב טען שהדבר אינו לטובת הקטין. לעומת זאת, האם דחתה את טענות האב, וטענה יש להיצמד להחלטות של הערכאות הקודמות.
הכרעת בית המשפט העליון:
בית המשפט קבע כי ידון בבקשה כדי למנוע עיוות דין בנסיבות העניין. בית המשפט קבע כי בית המשפט לענייני משפחה והמחוזי לא עסקו ולא דנו בשאלת שינוי הזרם החינוכי של הקטין. כמו כן, בית המשפט העליון חזר על הפסיקה והדין הקיים, לפיהם שינוי והחלטות הנוגעות לחינוך של קטין, הן החלטות הנתונות לשני ההורים, ללא קשר לשאלת המשמורת. עוד קבע בית המשפט העליון כי אם הוויכוח היה על המיקום, הרי שלא היה מקום להתערב בנסיבות, אך שינוי הזרם החינוכי הוא שינוי מהותי, שמחייב הסכמה או צו.
בית המשפט העליון קבע, כי הקטין לא יוצא מהמסגרת במהלך השנה הקרובה, מכיוון שהדבר יפגע בקטין. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי בשנה הבאה, ההורים יגיעו להסכמה משותפת לאיזה גן הקטין יירשם, ובמידה ולא תהיה הסכמה ביניהם, ישובו לבית המשפט לענייני משפחה וידונו בכך. אגב, בית המשפט העליון ביקר את התנהגות האם, ואף חייב אותה בהוצאות בשיעור של 5,000 ₪.
