כאשר אדם נפטר, הוא מותיר אחריו עיזבון, כלומר – רכוש. אותו רכוש יחולק באמצעות שתי אפשרויות: האפשרות האחת היא כאשר אדם מותיר אחריו צוואה – ואז, רכושו יחולק בהתאם להוראות שניתנו בצוואה. מנגד, במידה ואדם נפטר ולא הותיר אחריו צוואה, קובע חוק הירושה, התשכ"ה–1965 (להלן: "חוק הירושה"), כי עיזבונו של מנוח יחולק באופן שווה בין בן או בת זוגו, לבין ילדיו. ככלל, לאחר מותו של אדם, הרי שיש לממש את הצוואה או הירושה לפי דין. כיצד מממשים ירושה? ובכן, יש לפנות לרשם הירושה, בבקשה למתן צו קיום צוואה או צו ירושה.
לעיתים, ישנם מקרים שבהם צד שלישי מבקש להתנגד לקיומה של ירושה או צוואה. במקרה כזה, עליו להגיש את התנגדותו וזו תידון בבית המשפט לענייני משפחה. אך האם התנגדות לצו ירושה או צו קיום צוואה, מוגבלת להתיישנות? האם יש פרק זמן שאחריו כבר לא ניתן להגיש התנגדות? בשאלה זו, דן בית המשפט לענייני משפחה, במסגרת תע (י-ם) 34214-08-19 מ.ת נ' א.א (להלן: "פסק הדין"). הבה נדון בפסק הדין הזה ונשיב לשאלה שנשאלה.
נעיר כי המאמר שלפניכם/ן הוא מאמר כללי בלבד ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי.
עובדות פסק הדין:
פלוני נפטר בשנת 1974. לאחר שנים רבות, קרובת משפחתו ביקשה לקבל צו ירושה ופנתה לרשם הירושה. במקביל – עתר בן משפחה אחר והתנגד לקיום הצוואה. טענותיו של המבקש – המתנגד – הן כדלקמן: הטיעון הראשון התייחס לעיקרון של הסתמכות, לפיו המבקשת את צו הירושה, כבר ביקשה בשנת 1972 "להסתלק" מהירושה וקיבלה תמורה. בית המשפט לענייני משפחה דחה טענה זו, מן הטעם הפשוט, לפיו במסגרת התנגדות לצו ירושה, בית המשפט אינו בוחן את תוכן העיזבון, אלא רק את מעמד היורשים, או כשירותם לרשת. בית המשפט קבע כי המתנגד יכול לפנות בהליך אחר, לא במסגרת של התנגדות לצו ירושה.
הטיעון השני של המתנגד לאותו צו ירושה, הוא טיעון של התיישנות. לטענתו, הדין הוא כי גם בקשה למתן צו ירושה כפופה להתיישנות, למרות שאין לכך הוראה מפורשת בחוק. המתנגד ניסה להסיק מהתיישנות שקיימת על מקרקעין – 15 שנים – להתיישנות במסגרת מתן צו ירושה. כמו כן, הוא ניסה להסתמך על פסיקה, אך כל הפסיקה שהציג בפני בית המשפט – לא נגעה בכלל להתיישנות במסגרת צו ירושה.
באופן חריג, בית המשפט ביקש גם את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, וביקש ממנו להביע את עמדתו על טענת ההתיישנות. היועץ המשפטי לממשלה סבר כי אין מקום לטענה כזו. כך באו הדברים לידי ביטוי: "אף על פי עמדת ב"כ היועמ"ש שהוגש לתיק ביום 10.3.2020 אין כל מקום לטענות התיישנות ושיהוי בהליכים למתן צו ירושה, ובשעה שהחוק אינו מגביל את המועד להגשת בקשה לצו ירושה, שהינו, על פי מהותו, צו דקלרטיבי".
למעשה, החוק לא מגביל את האפשרות לעתור למתן צו ירושה – ואין כל הוראה שמתייחסת לכך בדין הישראלי.
הכרעת בית המשפט:
בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי אין כל ראיה וכל אסמכתא לכך שבקשה לצו ירושה כבולה לדיני ההתיישנות. גם אין לכך כל אחיזה בחוק הישראלי, נכון לכתיבת שורות אלו. עוד קבע בית המשפט כי צווי ירושה ניתנים כדבר שבשגרה, במיוחד בשים לב לעובדה שלא פעם היורשים הם הקרובים ביותר למנוח ולא תמיד הם "רצים" לבקש צווי ירושה (למשל – כאשר היורשת היא בת הזוג של המנוח, היא לא תמיד ממהרת לבקש צו ירושה, משום שהיא גם ככה מתגוררת בדירת המגורים שלה ושל המנוח).
כך באו הדברים לידי ביטוי: "כאמור לעיל, הדבר נעשה כדבר שבשגרה, מעשה יומיום, גם ביחס לנפטרים אשר חלף זמן רב ממועד פטירתם, היות שקיים אינטרס ציבורי במתן צווי ירושה, וקביעת יורשיו של נפטר, גם בחלוף זמן. אי-מתן צו ירושה – דווקא הוא המצב הא-נומאלי אשר יוצר קושי משפטי, בהעדר המשכיות חוקית לבעלות בעיזבון, ודוק – בעיזבון בכללותו, וללא הידרשות לשאלת תחולתו של הצו על נכסים קונקרטיים. אף קשה להעלות על הדעת אינטרס לגיטימי להתנגד למתן צו שכזה, המצהיר על יורשיו של אדם שהלך לעולמו. מדובר אפוא באותם מקרים, חריגים – יש לציין, אשר עליהם לא תחול טענת התיישנות נוכח עצם טיבם ומהותם".
מכאן, שבית המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות, ואף חייב את המתנגד בהוצאות משפט בסך 2,500 ₪.
