מקרה שהיה, כך היה: אישה הלכה לעולמה בשנת 2019 לאחר מאבק במחלה קשה. היא הייתה נשואה לתובע ולא היו להם ילדים משותפים. המנוחה הותירה אמא ושישה אחים. בני הזוג, המתנגד והמנוחה, נישאו עוד בשנת 1995, כאשר ברוב תקופת חייהם המשותפים, הבעל הוא אשר נשא בנטל כלכלת המשפחה, למרות שמדובר היה בבני זוג שהיו אנשים קשיי יום (כפי שהתרשם בית המשפט בפסק הדין). בשנת 2015, כאשר המנוחה חלתה, לאחר שלבני הזוג היה קשה מאוד להגיע לטיפולים (עקב עלויות כספיות – לשניהם לא היה רכב), המנוחה עברה לגור בעיר אחרת, יחד עם אמה ואחיה, כדי להיות קרובה לבית החולים.
בנקודה הזו קיימת מחלוקת – המשפחה של המנוחה טענה שבני הזוג בכלל נפרדו בשלב הזה, ולכן הבעל כלל לא רשאי להתנגד לצו ירושה. מנגד, הבעל טוען שהיה כל הזמן בקשר עם אשתו. למעשה, הבעל התנגד לצו הירושה, בטענה שהוא זכאי בהתאם לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965, לקבל את מלוא העיזבון. התיק כלל מחלוקות עובדתיות רבות על השאלה האם באמת בני הזוג היו פרודים במשך 7 שנים.
מדובר בתיק שנוהל בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, במסגרת תע (חי') 64519-07-19, עִזבון המנוחה מ.ט. ז"ל נ' ע.ס (להלן: "פסק הדין"). הבה נסקור את המקרה ואת פסק הדין.
טענות הצדדים:
בשלב מסוים, כאשר המנוחה עדיין הייתה בחיים, אחיה מונה בתור אפוטרופוס עקב מצבה הבריאותי. הבעל התנגד לכך, אך בית המשפט מינה לבסוף את האח כאפוטרופוס. כאן יצוין שכאשר אין צוואה, ברירת המחדל היא שבן או בת הזוג מקבלים את מלוא הירושה, יחד עם הילדים המשותפים. אם אין בן או בת זוג, או ילדים, אזי העיזבון מועבר להורים או האחים. כאן בעצם התבקש צו ירושה על ידי המשפחה של המנוחה, והבעל (שנטען שכבר היה פרוד) התנגד לצו הירושה.
המתנגד, הבעל, טען שהוא ואשתו היו נשואים במשך 23 שנים, מעולם לא נפרדו, וההחלטה שהיא תעבור להוריה הייתה בגלל הקרבה לבית החולים. לטענתו הם היו בקשר יום יומי טלפוני, וכן הוא היה מגיע באופן קבוע לסייע לה וללוות אותה לטיפולים. כמו כן, לטענתו דאג למיצוי זכויותיה בביטוח הלאומי, שילם את כל הביטוחים, את הטלפון הנייד ועוד.
לעומת זאת, המשפחה טענה שהם נפרדו ולא היו כמעט בקשר, ולמעשה האם ואחד האחים הם אלו אשר טיפלו במנוחה במהלך השנים עד למותה. לכן, הם ביקשו לקבל את מלוא העיזבון. הם צירפו ראיות כגון – אסמכתא מעובד סוציאלי של בית החולים, שמסר כי המטפל העיקרי של המנוחה היה אחיה וכו'.
הצדדים טענו ונחקרו בבית המשפט. הבעל שב על הטענה שהמעבר למשפחת המנוחה היה כדי להקל על הטיפולים והנסיעות, עקב מצבם הכלכלי והמרחק מבית החולים. כמו כן, הצדדים הגישו מספר רב של ראיות, ובמיוחד – התכתבויות, תמונות ותצהירים.
הכרעת בית המשפט:
כבר בראשית הדרך, בית המשפט דחה את הטענה שהבעל המתנגד – אינו בן זוג במובן החוקי לצורך ירושה. בית המשפט התרשם שהייתה ציפייה של משפחת המנוחה, שהבעל יהיה מעורב יותר בטיפול. כך למשל – בזמן שחלתה הוא נסע לחו"ל ואין על כך מחלוקת. ביהמ"ש קבע כי ציפייה לא גורעת מהמצב המשפטי, לפיו המתנגד היה בן הזוג של האישה בעת מותה. כמו כן, בית המשפט קבע שעל סמך הראיות שהוגשו ומפירוט השיחות שהוגש לבית המשפט, היה קשר טלפוני קבוע בין הבעל למנוחה, וגם אם היה מועט, עדיין היה קיים.
עוד הוכח, שבשלב מסוים המנוחה עברה לבית חולים אחר, שבו הייתה מונשמת במשך זמן רב. במקביל, המתנגד עבר אירוע לבבי, ואכן בתקופה זו הוא מיעט לבקרה, עקב מצבו הבריאותי. בהתאם, קבע בית המשפט כי מהראיות שהוגשו, היה מדובר בבני זוג, והדבר עולה גם מהעדויות. בית המשפט גם דחה טענות שהועלו לגבי אלימות כלכלית של הבעל. אף יותר מכך – במהלך עדות האם, היא מסרה שהדברים הללו לא באמת התרחשו.
בסוף, בית המשפט קיבל את ההתנגדות, וקבע כי יש לתת צו ירושה לפי דין. הוא גם קבע שיש להוסיף את שם הבעל למצבה (שהושמט על ידי המשפחה). לסוף קבע שאין אשם ביחסים בין בני זוג.
