מקרה שנדון בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, כך היה: התובע, הוא אביו של הנתבע, וחמה של הנתבעת. הוא הגיש לבית המשפט תביעה כספית נגד בנו וכלתו, במטרה לחייבם להשיב לו, סכום כולל של 400,000 ₪, שהוענקו כהלוואה לצורך רכישת בית ושיפוצו. בין התובע לנתבע, בנו, נחתם הסכם פשרה, במסגרתו חויב הבן בפיצוי של מחצית התביעה, דהיינו 200,000 ₪. עתה נותרה המחלוקת בין התובע לכלתו, על יתרת הסכום. מה קבע בית המשפט לענייני משפחה? מה היו טענות ההגנה? על כך, במאמר שלהלן, שאותו חיברנו כדי להעניק לכם תוכן איכותי. נעיר כי המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי.
עובדות פסק הדין:
כאמור, המחלוקת שנותרה בין התובע לכלתו, הייתה על יתרת הסכום הנתבע, שהוא 200,000 ₪. למעשה, התביעה הוגשה כאשר בן התובע ואשתו הנתבעת, החלו בהליכי גירושין. בעבר, התובע העניק לזוג הלוואה, והוסכם ביניהם בעל פה, כי מדובר בהלוואה, שאותה יש להשיב. יודגש: ההסכמה הייתה בעל פה ולא בכתב, לטענת התובע. כאשר התובע העביר כספים לנתבעים, הוא ציין בנוסח העברת התשלום מהבנק, כי מדובר בהלוואה, אך כאמור לא נערך הסכם. עם זאת, הייתה התכתבות בין הצדדים, שמדובר בהלוואה.
לימים, הנתבעת התכחשה לכך שמדובר בהלוואה, ואף הציגה גרסה אחרת בנדון. הנתבעת טענה להגנתה, כי התביעה הוגשה כדי לסחוט וכדי לאיים. לטענתה, הכספים ניתנו כמתנה. עוד טענה הנתבעת, כי בין הצדדים לא היה כל סיכום בעל פה, ואף לא נערך כל הסכם בכתב. עוד טענה, כי הערה שנכתבה במסגרת העברה בנקאית, לא מלמדת כלום, ואין בה כדי להוות חוזה בין הצדדים, שכן מדובר במעין תרשומת פנימית בין התובע לעצמו. עוד טענה הכלה, כי ההתכתבויות שלה עם התובע הן הצגה מגמתית, שלא מראה את כל ההקשר והמכלול. יצוין שלא הוצגו כל ההתכתבויות הרלוונטיות.
הנתבעת טענה שלא ידעה כלל שיש זיכרון דברים בין התובע לבנו, הנתבע הנוסף. כך או אחרת, היא טענה שהיא לא חתומה על המסמך הזה, ואין לחייב אותה בדבר, שכן אין לה כל נגיעה להסכם בין התובע לבנו, שבו לא הייתה מעורבת.
מה קבע בית המשפט?
הדין הוא כי מי שטוען שהעניק מתנה, עליו מוטל הנטל להוכיח, ומכאן, הרי שהתובע הוא זה שצריך להוכיח שהוא נתן מתנה לבנו וכלתו. כמו כן, כאשר מדובר ביחסי משפחה, הנטל אף משמעותי יותר, שכן יש לבחון את התנהלות החיים של בני המשפחה ובין המעניק למקבל המתנה.
בית המשפט קבע כי במכלול היחסים שבין התובע לבנו וכלתו, ההנחה הבסיסית היא, שאכן ניתנו כספים במתנה. התובע, הוא זה שצריך להראות שמדובר בהלוואה. בנסיבות התיק, לא נערך הסכם כתוב, ולכן הקושי להוכיח שניתנה מתנה, הוא אף גדול יותר.
בית המשפט קבע כי זיכרון הדברים בין התובע לבנו, לא מחייב והוא גם לא ממש נוגע לתיק עצמו, אלא להסכם בין התובע לבן אחר, שבמסגרתו הנתבע, התחייב להעביר לאחיו כסף. דהיינו, מדובר בזיכרון דברים שנוגע לסכום של 145,000 ₪, ולא לסכום הנתבע.
בית המשפט גם קבע כי התובע לא הוכיח כי כספים שהעביר הם בבחינת מתנה. לתובע לא הייתה שום אסמכתא שמלמדת על מתנה ועצם העברת כספים, לא מלמדת דבר. עוד קבע בית המשפט, כי דווקא מהנסיבות ניתן ללמוד, שלאב לא הייתה כל טענה, אלא רק לאחר שהחלו הנתבעים, בהליכי גירושין. עד אז, לא היו לאב טענות לגבי החזר כספים.
עתה, לגבי המסרונים שהוחלפו בין התובע לנתבעת, בית המשפט העדיף את גרסת האישה, לפיה לא הוצגו כל המסרונים, וכי אישור בדמות המילה "סבבה", היא בהקשר של "ייאוש" וחוסר הבנה של מה בעצם רוצה התובע. מכאן, בית המשפט דחה את תביעת האב: "באין הסכם, בהעדר אסמכתאות למלוא סכום התביעה, בהיות התביעה נשענת על אמירות בעל פה שלא הוכחו, ועל מסרון שאין בו כדי להוות הודאה בחוב לתובע, כשל התובע בהרמת הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו לקיומה של הלוואה לנתבעים, מקום שחזקה כי העניק להם כספים במתנה מתוך רצון לסייע להם. ככל שאכן ביקש התובע ליתן הלוואה לנתבעים – היה עליו לעגן את הדבר בכתובים".
