סיפור שהיה, כך היה: בני זוג שנישאו בשנת 1997, הביאו שני ילדים לעולם. בשנת 2013, הם ביקשו להתגרש וערכו הסכם גירושין, שבמסגרתו הילדים יוותרו במשמורת הבלעדית של האם (כאשר האב נהנה מיומיים בשבוע, שבהם ילדיו שוהים במחיצתו). אלא מה? לאחר 4 שנים, עתר האב לבית המשפט לענייני משפחה וביקש לקבוע כי מעתה, המשמורת על הילדים, תהיה משמורת משותפת. מה קבע בית המשפט? על כך, במאמר פסיקה שלהלן, שבמסגרתו נדון בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, במסגרת ת"מ (פ"ת) 56334-03-17 פלוני נ' פלונית, (פורסם בנבו).
את כל זאת נעשה ונכתוב, לידיעתכן/ם ונוחיותכם/ן, הגולשות והגולשים:
קצת עובדות:
כאמור, בני הזוג קיימו משמורת בלעדית שהוטלה על האם, אך האב זכה ליומיים בשבוע, שבהם ילדיו שהו במחיצתו וכן בכל סוף שבוע שני. לאחר מכן, בשנת 2017, פנה האב בבקשה להכריז כי המשמורת בין בני הזוג היא משותפת וכן עתר כי יתווסף יום נוסף, שבמסגרתו ילדיו ישהו עמו, כך שהמשמורת באמת תהיה משותפת מבחינת זמנים.
נראה כי בקשת האב, לקבוע כי המשמורת היא משמורת משותפת, נובעת מפסק דינו של בית המשפט העליון, במסגרת בע"מ 15\919, שם נקבע כי מעתה, במסגרתה של משמורת משותפת, תהיה חלוקת מזונות שווה, במידה ואין בין בני הזוג פערי שכר קיצוניים. נראה, כי האב התעקש על הכרזה של משמורת משותפת, כדי ליהנות מהפחתת שיעור המזונות. עם זאת, בתיק שבכותרת, בית המשפט העיר כבר מלכתחילה, בפן הכללי בלבד: "מאז פסק הדין הנ"ל, דומה כי התחושה בציבור הינה שלשאלת המשמורת יש חשיבות של ממש ויש נטייה בציבור לחשוב שאם תיקבע משמורת משותפת יהיה האב פטור מתשלום מזונות לידי האם ויודגש כי לא כך הדבר".
עמדות הצדדים:
האב טען, כי הלכה למעשה, הוא מקיים משמורת משותפת עם גרושתו וכי יש להכיר בו בתור הורה משמורן בעל זכויות שוות. מנגד, האישה טענה כי כל מטרתה של התובענה שבכותרת, היא להביא להפחתת המזונות שבהם נושא האב. כמו כן, האם לא הסתפקה בטיעון זה, אלא גם העלתה ספקות באשר ליכולתו של האב לשמש בתור אב ראוי. טענות אלו כלל לא מצאו חן בעיני בית המשפט, שפסק בנקודה זו: "דומה כי במסגרת ניסיונה להתגונן מפני התביעה בחרה האם להשתלח באב, במטרה לבטל את מעמדו, כך לדוגמא עת טענה שהוא מסית את הקטינים נגדה, משפיל אותם, שוכר דירה קטנה ומוזנחת שאיננה נותנת מענה לצרכי הילדים, כי הוא נוהג מדי פעם להותיר את הקטין נעול בדירתו למשך שעות, איננו דואג לו למזון ראוי ועוד (ראו טענות האם בכתב ההגנה)".
הכרעת בית המשפט:
בית המשפט, על יסוד הערכה של עובדת סוציאלית, מצא כי בתיק זה מתקיימים התנאים לקיומה והכרזתה של משמורת משותפת. בית המשפט קבע כי הקטינים נמצאים עם ההורים באופן שווה ושני ההורים נוטלים חלק שווה בחייהם של הילדים. כמו כן, קבע כי תנאי המגורים אצל שני ההורים, מעידים על קיומה של משמורת משותפת ולו במשתמע. כך יפים הדברים: "המצב בפועל הוא כי הקטין שוהה עם כל אחד מההורים מחצית מהזמן (ואבהיר לעניין זה כי תוספת של יום אחד, פעם בשבועיים, לא היא שתגרום לשינוי ההגדרה, שכן מבחינה מהותית, התנהלו הצדדים בחלוקת זמנים שווה, גם אם מדובר היה, במערך של שבועיים, בחלוקה של שישה לילות אצל האב ושמונה אצל האם). התפקוד של כל הורה בנפרד, הוא תפקוד מצוין המיטיב עם הקטין ובא לידי ביטוי בקשר הטוב שיש לכל אחד מהם עמו. לכל אחד מההורים יש רשת תמיכה חברתית ומשפחתית והרושם הוא ששניהם דואגים לילדים ומעורבים בחייהם באופן המיטיב עמם".
סוף דבר – משמורת משותפת – עתירה:
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי ההורים יקיימו משמורת משותפת. בנוסף, קבע בית המשפט שההורים יפנו יחדיו ליחידה שעוסקת בהדרכה הורית, כדי לסייע להם בשיתוף הפעולה ביניהם. ללמדנו, כי בית המשפט קיבל את התובענה ואף חייב את האם, בהוצאות משפט בשיעור של 10,000 ₪.
לייעוץ עם עורך דין בתחום – פנו אלינו