פרשה שהייתה, כך הייתה – בית משפט השלום לענייני משפחה בתל אביב, דן לאחרונה בתביעה שהוגשה על ידי אישה נגד אחיותיה, גיסה ובעלה לשעבר, בגין לשון הרע, שבאה לידי ביטוי בהצגת טענות שקריות נגדה, לפיהן היא פוגעת בילדיה. ההליך נדון כאמור בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרת תמ"ש (ת"א) 37729-07-15 ש. ק נ' ר.ק. מה קבע בית המשפט לענייני משפחה? ומה היה על התובעת להוכיח, כדי לזכות בפיצויים? על כך, במאמר שלהלן, שאותו חיברנו לידיעתכן/ם, ונוחיותכן/ם הגולשים והגולשות:
עובדות פסק הדין:
פלונית, הגישה תביעה נגד מספר בני משפחה, שכוללים את אחיותיה, בעלה לשעבר וכן גיסה. היא טענה כי בעת שהחליטה להתגרש מבעלה, שוטר במקצועו, עשה האחרון הכל כדי למנוע מהם להתגרש. בין היתר, הוא הגיש בקשה למתן צו הרחקה, בין התובעת לילדיהם המשותפים, בטענה שהיא פוגעת בהם פיזית. לטענתה, צו ההרחקה התבקש בשקר, שכן לא היו דברים לעולם. עוד טענה, כי בעלה לשעבר, גייס את בני המשפחה, כדי לסייע לו להפיץ דברי שקר נגד התובעת. עוד טענה התובעת, כי בנות המשפחה, כלומר אחיותיה, צעקו עליה באמצע הרחוב, בטענה שהיא נוהגת באלימות כלפי ילדיה. לטענתה – לאחר אותה תקרית, היא פוטרה מעבודתה בגן ילדים פרטי.
לעומת זאת, בני המשפחה, שהגישו כתבי הגנה בבית המשפט, טענו כי לתובעת יש בעיות נפשיות, שאותן היא סוחבת עוד מילדות. לטענתם, התנהלותה הלקויה כאם, באה לידי ביטוי בהזנחה של ילדיה וכי היא לא הצליחה לתפקד כאם בצורה ראויה, בשל בעיותיה הנפשיות (שלטענתם, כוללות מאניה דפרסיה קשה).
התובעת עתרה לפיצויי כספי של כמה מאות אלפי שקלים, בשל הנזקים שלכאורה נגרמו לה, עקב התנהגות הנתבעים – בני משפחתה.
חוק איסור לשון הרע:
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), קובע כי אמירות שמפורסמות, לרבות ברחוב או באמצעות הרשת או בכל אמצעי מדיה אחר, אשר יש בהן כדי לפגוע באדם על רקע אישיותו, מראהו, התנהגותו או תכונה המיוחסת לו, או לפגוע במשלח ידו, הן הוצאת דיבה. חוק איסור לשון הרע המוזכר, מקנה לתובע, זכאות להגיש תביעה לפיצויים, במקרים מסוימים. על יסוד חוק איסור לשון הרע, הוגשה תביעת התובעת.
הכרעת בית המשפט:
נקודת המוצא של בית המשפט הייתה, כי על התובעת, להוכיח את תביעתה, שכן במשפט האזרחי, יש צורך להוכיח את התביעה, כלשונו – "על התובעת היה להרים הנטל להוכיח כי התקיימו האירועים בגינם זכאית היא לפיצוי בגין לשון הרע. הואיל והתובעת עותרת גם לפיצויים נזקים עליה להוכיח כי בגין התנהלותם ו/או התנהגותם של הנתבעים נגרמו לה נזקים". בית המשפט התייחס למספר אירועים, שעליהם התלוננה התובעת. באשר לאירוע הראשון, מדובר באירוע שבו בני משפחתה צעקו עליה מחוץ לאולם בית המשפט, בטענה שהיא מכה את ילדיה. בית המשפט קבע כי התובעת לא הוכיחה את קיום האירוע ואף נמנעה מלהביא עדים לבית המשפט, שיאמתו את גרסתה זו.
כך גם באשר לאירוע שני, שבמסגרתו טענה התובעת כי אחותה צעקה עליה מחוץ לעבודתה, כי היא תוקפת את ילדיה. בית המשפט קבע כי קיימים חוסרים עובדתיים ולכן גרסתה לא הוכחה. כך באו הדברים לידי ביטוי: "הואיל ומגרסת התובעת עצמה לא ברור האם נשמעו הדברים ע"י אחר לבד מהתובעת – הרי לא הוכח אחד מיסודות העוולה בדבר איסור לשון הרע. כמו גם יש לומר כי החסר העובדתי יש בו , כאמור, חסר מהותי בהתייחס לעוולה זו. נוכח האמור – לא ניתן גם לבחון האם נגרמו לתובעת נזקים ונוכח ההתנהלות הנטענת מה גם שהתובעת לא טענה לנזקים תוצאתיים ונוכח האירוע האמור".
באשר לאירועים נוספים שבהם פנו בני המשפחה לגורמי רווחה ולגורמים נוספים והתלוננו על אלימות התובעת, בית המשפט קבע כי היה יסוד סביר להניח שהדברים אכן התרחשו ולכן היה מקום לפנות לאותם גורמים. כך שגם בנקודה זו, נדחתה עמדת התובעת. כך פסק בית המשפט – "במקרה זה שבפנינו נוכח ההתנהלות כאמור, תלונת הבת לאלימות , השיח בין הנתבעים לבת והתנהלות הגורמים הרשמיים (יועצת בית הספר, מנהלת בית הספר, מחלקת הרווחה ומשטרה) לא ניתן לומר כי התנהלות הנתבעים הייתה חסרת תום לב ודומה שהם פעלו להגן על אינטרס מוצדק , טובת קטין ולאחר שהיה להם יסוד להאמין כי יש אמת בטענות".
לסיכום – תביעת לשון הרע:
תביעת התובעת נדחתה והתובעת אף חויבה בהוצאות משפט לטובת כל אחד מהנתבעים, בסכום של 5,000₪. למעשה, בית המשפט קבע כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה.
